טולכרם, 15 במאי 2026, וואפא – הודא חבאיב
הפליט מוסטפא מוחמד עבד א־רחמן אבו דיה, שנולד בשנת 1934 בכפר קאקון העקור, צפונית־מערבית לטולכרם, יושב כשהוא נשען על זיכרון כבד של עקירה והיעדר. הוא משחזר את פרטי הנכבה הראשונה כאילו אירעו אתמול, בעודו חי כיום נכבה חדשה שכפתה מתקפת כוחות הכיבוש על מחנות הפליטים טולכרם ונור שמס, על הגירוש, ההרס ופיזור המשפחות שנלוו לה.
לפני 78 שנה גורשו כ־950 אלף פלסטינים מעריהם ומכפריהם ב־1948, באחד ממעשי הטיהור האתני הקשים שידע המאה ה־20. הם הותירו מאחור בתים שננעלו במפתחות שעודם בידיהם, ומסמכים רשמיים המעידים על בעלותם, בהמתנה לשיבה שהתארכה ללא קץ.
אבו דיה, שהיה בן 14 כשמשפחתו גורשה מקאקון בשנת 1948, מספר כיצד נאלצו תושבי הכפר לעזוב תחת ההפצצות והפחד. לדבריו, "ירו ממושבה בשם המעפיל, הסמוכה לכפר, פגז שגרם למותם של רבים מהתושבים. מי שנותרו בחיים נאלצו לצאת מהכפר לטולכרם ולשכונת שוויכה, בתקווה לחזור".
המשפחות יצאו, לדבריו, בלי לקחת עמן דבר. הן הותירו מאחור את הבתים, האדמה והזיכרונות. "נעלנו את הדלת ויצאנו. חשבנו שנחזור אחרי כמה ימים, אבל הופתענו לגלות שהם הפציצו את הכפר ומחקו את סימניו", הוא אומר בקול שבו הגעגוע מתערבב בכאב.
אבו דיה מתאר את קאקון כ"חומת המגן של החוף" – כפר חקלאי משגשג, שהתפרסם בגידולי חיטה, שעורה, אבטיחים, מלונים וירקות. תושביו נשענו על האדמה כמקור חיים מרכזי. בכפר פעל גם בית הספר הממלכתי קאקון, שאותו הוא מתאר כאחד מבתי הספר הטובים בכפרי הסביבה. הוא היה מוקף עצים, כלל חצר גדולה ומשאבת מים, ולימדו בו שבעה מורים לצד מנהל מטולכרם ומיישוביה.
לאחר מסע עקירה ארוך, שבמהלכו נדד בין שוויכה, בית וזן והבקעה ועבד בחקלאות, נסע אבו דיה לכוויית בשנת 1954. הוא עבד בבריאות הציבור ואחר כך בעבודות ציבוריות, לפני שעבר לתחום התעופה כטכנאי ציוד קרקע. בשנת 1987 חזר לפלסטין והשתקע במחנה הפליטים טולכרם.
שם בנה בית בן שלוש קומות, שנועד להכיל את ילדיו ונכדיו, לאחר שרכש את הבית במקור למען הוריו. אלא שהבית, ששימש מקלט למשפחה במשך עשרות שנים, לא ניצל מהמתקפה הישראלית האחרונה על המחנה.
כיום, ביום השנה לנכבה, פרקיה חוזרים באלימות קשה עוד יותר במחנות הפליטים בצפון הגדה – טולכרם, נור שמס וג'נין. מנגנון התקיפה הישראלי מפעיל את אותה מדיניות של עקירה והרס, הפעם בתוך בתיהם של הפליטים שגורשו כבר בנכבה הראשונה.
עם הפלישה למחנה טולכרם ב־27 בינואר 2025, נאלצו אבו דיה ומשפחתו לצאת שוב מביתם בשכונת אל־חמאם. המראה החזיר אותו לרגע היציאה הראשון מקאקון. "שמענו שכלי הרכב של כוחות הכיבוש בדרך למחנה, אז יצאתי עם משפחתי בלי לקחת דבר, בתקווה שנחזור. הלכנו לביתו של בני אחמד מחוץ למחנה, אבל לצערי לא חזרנו עד היום", הוא אומר.
בית המשפחה לא היה רק מבנה מגורים. הוא היה מרחב שאיחד את בניו הנשואים ואת נכדיו, עד שנפגע בעבודות הגריפה וההריסה שביצעו כוחות הכיבוש בתוך המחנה. חלקים נרחבים ממנו נהרסו, ובהם גרם המדרגות המרכזי, ונגרם לו נזק כבד שהפך אותו לבלתי ראוי למגורים ואף מקשה על הכניסה אליו.
סבלו של אבו דיה הפך לתמונה שמגלמת את מה שעברו יותר מ־5,000 משפחות במחנות טולכרם ונור שמס. התושבים אולצו לעזוב את בתיהם תחת איום, כשהם מותירים מאחור את רכושם ומקורות פרנסתם. בתים, חנויות ותשתיות נהרסו, הוצתו ונגרפו בהיקף נרחב, עד שפני המחנות השתנו.
על החיים במחנה טולכרם לפני המתקפה אומר אבו דיה כי תושבי המחנה היו מאוחדים, חלקו זה עם זה את הטוב ואת חיי היומיום. המתקפה, לדבריו, פיזרה אותם במקומות שונים. "כבר איננו רואים זה את זה אלא במקרה", הוא אומר בכאב, ומוסיף כי התושבים נמנעו מלחזור לבתיהם או אפילו להוציא מהם את צורכיהם הבסיסיים.
למרות גילו המתקדם, אבו דיה עדיין מקפיד ללבוש כאפייה, עגאל ודשדאשה, כאילו הם חלק מזהות שהוא חושש שתלך לאיבוד. בזיכרונו הוא נושא את שמות משפחות קאקון, את אדמותיה ואת אנשיה שהתפזרו בין גלויות ומחנות פליטים.
במסר לדורות הבאים הוא מדגיש כי האחדות היא הדרך לשחרור המולדת ולהגשמת חלום השיבה. "אנחנו מקווים שהמצב ישתנה לטובה, ושנחזור לארצנו שממנה גורשנו", הוא אומר.
סיפורו של אבו דיה אינו רק סיפורו של פליט קשיש. זו עדות חיה לנכבה מתמשכת, שהחלה בקאקון ב־1948 וחוזרת כיום במחנות טולכרם ונור שמס. הפלסטיני עדיין נושא את אותו מפתח לבית, ועדיין ממתין לאותה שיבה, יהיה הזמן ארוך ככל שיהיה.
