עזה, 14 במאי 2026, וואפא — בתוך אוהל מרופט במערב העיר עזה, מנסה אום עלי א־סבעי להעניק לשלושת ילדיה מעט מתחושת הביטחון שנותרה להם. בעלה נהרג בשבועות הראשונים של מלחמת ההשמדה שמנהלים כוחות הכיבוש הישראליים נגד רצועת עזה מאז 7 באוקטובר 2023.
האם הצעירה יושבת על מזרן דק, מביטה בילדיה כשהם חולקים ארוחה דלה שקיבלו לאחר שעות של המתנה ליד בית תמחוי. היא עצמה סובלת מאבנים בכליות, שנגרמו לדבריה משום שהיא ממעטת לשתות מים מחשש שתיאלץ לצאת בלילה לשירותים המרוחקים מהאוהל.
"לפעמים אני עומדת שעות ארוכות כדי להשיג גלון מים או צלחת אוכל", אמרה א־סבעי לוואפא. "הבן שלי מוכר כמה מאפים שאני מכינה, רק כדי שנוכל לקנות דברים בסיסיים שלא באמת מספיקים לכלום".
המראה הזה אינו רחוק מתמונות הפליטות הראשונות שחווה העם הפלסטיני ב־1948, כשמאות אלפי אזרחים גורשו מבתיהם ומכפריהם תחת איום מעשי הטבח והעקירה. אלא שבעזה של היום הנכבה אינה רק זיכרון היסטורי. היא מציאות יומיומית, החוזרת מול עיני התושבים בתוך ההפצצות, העקירה, הרעב והאוהלים.
העם הפלסטיני מציין מדי שנה, ב־15 במאי, את יום השנה לנכבת פלסטין — היום שבו הוכרז על הקמת מדינת הכיבוש הישראלית ב־1948, על חורבות הזהות והגיאוגרפיה הפלסטינית.
מבין יותר מ־1,300 ערים וכפרים ששקקו חיים, הרסה מכונת המלחמה הישראלית כ־531 יישובים עד היסוד. כ־957 אלף פלסטינים גורשו בכפייה, כשני שלישים מהעם הפלסטיני, שמנה אז כ־1.4 מיליון נפש. הם נפוצו במחנות פליטים בגדה המערבית וברצועת עזה, ובמדינות הגלות.
אולם תמונות העקירה הנוכחיות בעזה משחזרות את הטרגדיה בעוצמה קשה יותר. לפי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, כשני מיליון פלסטינים מתוך 2.2 מיליון תושבי הרצועה ערב המתקפה נעקרו מבתיהם. כוחות הכיבוש הרסו לפחות 330 אלף יחידות דיור, יותר מ־70% ממבני המגורים ברצועה.
מוחמד חסאן, עקור מבית חאנון שבצפון הרצועה, אומר כי המתקפה גזלה ממנו את ביתו, את שגרת חייו, וגם את התחושה שהנכבה היא אירוע מן העבר.
חסאן, בן 38, עבר בין אזורי עקירה שבע פעמים מאז תחילת המתקפה, עד שהתמקם באוהל סמוך למחנה אל־מוע'אזי במרכז רצועת עזה.
"היינו שומעים על הנכבה מהסבים שלנו כאילו מדובר בסיפור ישן", אמר לוואפא. "עכשיו אנחנו חיים אותה בכל פרטיה. ב־1948 הרסו הכנופיות הציוניות כפרים וערים פלסטיניים שלמים. היום הכיבוש חוזר על אותו מעשה כשהוא מוחק מהמפה את בית חאנון, רפיח, מחנה ג'באליא וחלקים נרחבים מחאן יונס".
באוהלים, העקורים אינם מתמודדים רק עם אובדן הבית. הם חיים בתנאים בריאותיים וסביבתיים קשים. רשתות המים והביוב נהרסו, וחרקים, מכרסמים ומחלות הפכו לחלק משגרת החיים.
חסאן מספר כי שלוש בנותיו סובלות ממחלות עור בשל התפשטות פרעושים, יתושים ועכברים. "אנחנו חיים בין ההריסות ומי הביוב", אמר. "בקיץ האוהל נהפך לתנור, ובחורף לקור שאי אפשר לשאת".
לפי מקורות רפואיים, כוחות הכיבוש הרסו כ־700 אלף מטרים של רשתות ביוב ותחנות שאיבה. ההרס גרם להצפת מי ביוב, להתפשטות חרקים ולהתרבות מחלות מידבקות.
רופא העור והמחלות המועברות במגע מיני, ד"ר שפיק אל־ח'טיב, אמר לוואפא כי התפשטות המכרסמים והחרקים עלולה להביא להתפרצות מחלות קשות, בהן זיהומים נגיפיים, מחלות עור ומחלות מעיים. לדבריו, זיהום הסביבה מגביר גם את הסיכון להתפשטות מחלות מידבקות.
נזקי המלחמה אינם מסתכמים בעקירה ובאובדן קורת גג. מערכת הבריאות ברצועה הגיעה לנקודת קריסה.
באחד מבתי החולים העמוסים בחולים ובפצועים, מנסה סמר אל־חלבי, החולה בסרטן השד, להתמודד עם הכאב לאחר שעברה ניתוח לכריתת שד ובלוטות לימפה. יומיים בלבד לאחר הניתוח נאלצה לעזוב את בית החולים בשל מחסור במיטות, אף שהייתה זקוקה להמשך טיפול רפואי.
"אין משככי כאבים, אין אנטיביוטיקה, ואפילו חומרי חבישה לפצעים אין", אמרה. "אני מנסה לקנות את מה שאני צריכה אם זה בכלל נמצא. הטיפול הפך למסע יומיומי של סבל".
סבלו של מוחמד זקות דומה. זה כמה ימים הוא ממתין שאמו, שלקתה בשבץ ובדימום מוחי, תקבל אבחון רפואי מתאים. המחסור ברופאי מוח והעומס הכבד בבתי החולים, הקולטים מספרים גדולים של פצועים, מעכבים את הטיפול בה.
לפי מקורות רפואיים, מאז תחילת מלחמת ההשמדה הרגו כוחות הכיבוש 1,670 אנשי צוות רפואי. הם הרסו או השביתו 38 בתי חולים ו־96 מרכזי בריאות, והפציצו 197 אמבולנסים.
המנהל הרפואי של מרכז הסרטן בעזה, ד"ר מוחמד אבו נדה, אמר לוואפא כי בתי החולים סובלים ממחסור חמור בתרופות, במיוחד בתרופות כימותרפיות. לדבריו, המלאי הקיים אינו עולה על 30% מצורכי החולים.
הוא הוסיף כי מכשירי האבחון המוקדם והדימות הרפואי הושבתו בשל ההפצצות, הפסקות החשמל ומחסור בדלק. במצב הזה, אמר, הטיפול בחולי סרטן בעזה נעשה כמעט בלתי אפשרי.
לפי דוחות רפואיים ובינלאומיים, ברצועת עזה יש יותר מ־12,500 חולי סרטן. מאז תחילת מתקפת הכיבוש מתו 436 מהם בשל מחסור בטיפול וחוסר יכולת להגיע לשירותי בריאות.
באוהלי העקירה במערב חאן יונס, מנסים התושבים להציל את מה שנותר מעתיד ילדיהם באמצעות בתי ספר מאולתרים שהוקמו בתוך אוהלים קטנים, לאחר שרוב בתי הספר ברצועה נהרסו.
בבית הספר "נון", הפועל בתמיכת תוכנית הפיתוח של האו"ם, UNDP, יושבת הילדה שאם כלח' על כיסא פלסטיק קטן, ומנסה לאחוז בחלק מילדותה שנקברה מתחת להריסות.
שאם איבדה את הוריה ואת אחיה בתקיפה שביצעו כוחות הכיבוש על בית המשפחה בחאן יונס באוגוסט 2024. היא ניצלה לבדה, כשהיא סובלת מכוויות ומפציעות.
המורה שלה, חנין אבו הרביד, אומרת כי למרות האסון שעברה, שאם נעשתה אחת התלמידות המצטיינות ומנסה להיאחז בחיים ובלימודים. לדבריה, בית הספר, המשתרע על שטח של לא יותר מ־250 מ"ר, קולט יותר מ־300 תלמידות הלומדות בשלוש משמרות ביום, לאחר שרוב בתי הספר ברצועה נהרסו.
לפי משרד החינוך, כ־95% מבתי הספר ברצועת עזה נפגעו בדרגות שונות מההפצצות הישראליות. בתי הספר שנותרו עומדים הפכו ברובם למרכזי מחסה לעקורים.
מקורות רפואיים מציינים כי המתקפה הותירה יותר מ־56 אלף ילדים יתומים, שאיבדו אחד מהוריהם או את שניהם. זאת לאחר שכוחות הכיבוש מחקו יותר מ־2,700 משפחות שלמות מן המרשם האזרחי.
ככל שתמונות האוהלים, העקירה והאובדן חוזרות שוב ושוב, תושבי עזה רואים בנכבה לא פרק בספרי ההיסטוריה, אלא מציאות יומיומית המתחדשת זה 78 שנים. הצורות משתנות, אך התוצאה נותרת אחת: עקירת הפלסטיני מחייו, מאדמתו ומזיכרונו.
