עזה, 13 באפריל 2026, וואפא, מוחמד דהמאן —
המלחמה הישראלית ברצועת עזה לא החריבה רק בתים ושדות, אלא גם שינתה מן היסוד את השימוש באדמה. עבור חלק מן החקלאים, הקרקע שכבר לא יכולה להבטיח פרנסה סדירה הפכה למרחב הישרדות, גם במחיר שינוי ייעודה מחקלאות למיזמים חלופיים שמספקים הכנסה מינימלית.
אבראהים ח'אלד אל־אסטל, בן 25, חקלאי מאזור אל־קרארה שמצפון־מזרח לח'אן יונס, מספר על דור שירש את האדמה מאבותיו ומסביו, אך נאלץ כעת להגדיר מחדש את יחסו אליה. "אנחנו משפחה שעוסקת בחקלאות כבר עשרות שנים. ירשנו אותה מאבינו, והוא ירש אותה מסבנו. היא היתה בשבילנו החיים עצמם, אבל המלחמה לקחה מאיתנו הכל", הוא אומר.
אל־אסטל איבד את אביו במהלך המלחמה, לאחר שסבל מעקירה, רעב ומחלה. בית המשפחה נהרס, ויותר מ־30 מבני המשפחה חיים כיום באוהל שהוקם על חלק מאדמתם החקלאית. למרות זאת, הם לא חדלו לנסות להמשיך. האדמה שאביו שכר לפני כחמישה עשורים באזור אל־מוואסי ממערב לח'אן יונס, בשטח של כ־15 דונם, כללה חממות לגידול סוגים שונים של ירקות.
מאז תחילת המלחמה החריפה מצוקת החקלאים. יש מחסור חריף בזרעים, בחומרי הדברה ובדשנים, לצד היעדר חומרים בסיסיים כמו ניילון ועץ הדרושים להקמת חממות, ובמקביל משבר הדלק משתק את משאבות המים. "פעם הסתמכנו בעיקר על החממות, אבל היום אנחנו מעבדים רק חמישה דונם, בגלל המחסור באמצעים והזינוק חסר התקדים במחירים", אומר אל־אסטל.
הקושי אינו מסתכם רק במחסור בתשומות חקלאיות. אל־אסטל ובני משפחתו נאלצו גם לפרוס קווי מים לעקורים השוהים לצדם באזור אל־מוואסי, מה שפגע בכמות המים שעמדה לרשותם להשקיית היבולים.
ככל שהעומס גדל, ולאחר שרוב הפועלים פוטרו בשל הפסקת הייצור, עברה המשפחה לעבודה עצמית, בהשתתפות נשים וילדים, בניסיון לשמר את מה שנותר ממקור פרנסתה. "ניסינו להסתגל. התחלנו לייצר דשן אורגני, קומפוסט, מפסולת חקלאית. הצלחנו חלקית, אבל האמצעים מוגבלים, וזה כבר לא מספיק", הוא אומר.
מול המציאות הזאת החליט אל־אסטל לעשות צעד חריג. הוא לקח חלק מאדמתו החקלאית והפך אחת מן החממות לאולם חתונות פשוט, בתקווה להכנסה שתסייע לו לפרנס את משפחתו המורחבת. "התחלתי את המיזם בתחילת רמדאן, ופתחנו אותו ב־1 באפריל 2026. ההתחלה היתה מעודדת, במיוחד מפני שהצענו מחירים שמתאימים למצבם של העקורים", הוא אומר.
למרות פשטותו, המיזם יצר מקומות עבודה בודדים. באולם מועסקות שתי נשים ושלושה צעירים, בזמן שכמעט אין עבודה ברצועה. אבל הקשיים נמשכים. האולם חשוף לגשם ולרוחות שכבר קרעו את יריעות הפלסטיק, ובקיץ צפויה סכנה נוספת בשל החום הכבד, הפסקות החשמל ומחירי הדלק הגבוהים הדרושים להפעלת גנרטורים, מאווררים או מזגנים, אם יש כאלה.
הפיכת חממות חקלאיות לאולמות חתונות כבר אינה מקרה חריג. היא הפכה לאחת מדרכי ההישרדות שאליהן פונים חקלאים בחיפוש אחר מקור הכנסה חלופי, שיצמצם מעט את הפגיעה ברמת החיים שנגרמה מהרס המגזר החקלאי, ויאפשר להם להמשיך להתמודד עם תנאי המלחמה.
סלאח אבו נג'א, בן 30, עקור השוהה כיום באוהל באזור אל־מוואסי ממערב לח'אן יונס, מספר כי מות אביו, בן 70, ב־6 בדצמבר 2023, לאחר שנפגע מכלי טיס בעת ששהה בבית הספר מען שאליו נמלט עם משפחתו, היה נקודת מפנה בחייו.
לדבריו, צוואתו של אביו לפני מותו היתה לראות אותו חתן. הרצון למלא את בקשתו, לצד לחץ מצד אמו, הוביל אותו להחליט להתחתן למרות התנאים הקשים. "לא מצאנו אולמות חתונות. רובם נהרסו, ומה שנשאר היה יקר מדי או לא בטוח וקרוב לאזורים מסוכנים. לכן נאלצנו לשכור אולם בתוך חממה חקלאית באזור אל־מוואסי שעל חוף הים של ח'אן יונס", הוא אומר.
"כלפי חוץ זו נראית חממה רגילה, אבל בפנים הכשירו אותה בפשטות עם וילונות ובמה לחתן ולכלה. אשתי היססה בהתחלה ורצתה אולם רגיל, אבל בסופו של דבר קיבלה את המציאות, וערכנו חתונה צנועה לפני כמה שבועות", הוא מוסיף.
סיפורו של אבו נג'א משקף רובד נוסף של השפעת המלחמה. השינוי כבר אינו נוגע רק לדפוסי הייצור החקלאי, אלא גם לפרטי החיים החברתיים, ובהם טקסי נישואים, שמתקיימים כעת במרחבים מאולתרים שנכפו בידי המציאות.
סיפורו של אל־אסטל אינו חריג. הוא משקף מציאות רחבה יותר במגזר החקלאי בעזה, שלדברי נהא א־שריף, מתאמת התקשורת והסנגור בארגון הסיוע החקלאי, מצוי במצב של "שיתוק כמעט מלא או קריסה שיטתית", בשל ההרס הנרחב של האדמות והתשתיות החקלאיות.
א־שריף אמרה לוואפא כי שיעור הנזק בחלק מן האזורים חצה 95%, וכי 94% מן החקלאים איבדו לחלוטין את מקור פרנסתם. לדבריה, מצב זה דחף רבים מהם לחפש חלופות, ובהן הפיכת אדמות חקלאיות למרכזי מחסה או למיזמים קטנים שמספקים הכנסה מינימלית.
עוד אמרה כי המחסור בזרעים ובחומרי הדברה הביא לצמצום של 70% עד 80% בשטחים המעובדים, לצד הידרדרות באיכות היבול והתפשטות מזיקים חקלאיים, דבר שהחריף את משבר הביטחון התזונתי ברצועה.
א־שריף הזהירה כי אין מדובר רק במשבר מיידי, אלא גם באיום על עתיד החקלאות בעזה. לדבריה, הפיכת אדמות חקלאיות לשימושים אחרים מובילה לאובדן קבוע של קרקע פורייה ולהרס של מערכות אקולוגיות חקלאיות, באופן שהופך את שיקום הפעילות החקלאית למשימה מורכבת וארוכת טווח.
על רקע זה פועל ארגון הסיוע החקלאי לקידום תוכניות חירום הכוללות שיקום אדמות, שיפוץ בארות, אספקת תשומות חקלאיות בסיסיות והשקת יוזמות לחקלאות קהילתית בתוך מחנות העקורים, במטרה לחזק את הביטחון התזונתי של המשפחות שנפגעו.
למרות המאמצים, א־שריף מדגישה כי המכשולים עדיין גדולים, בשל ההגבלות המתמשכות על הכנסת חומרים בסיסיים, היעדר מימון מספק והמשך המלחמה, שמקשה על פעולת הסיוע.
בסיום דבריו אמר אל־אסטל: "אנחנו עם שרוצה לחיות בשלום ולחזור לאדמתו ולחקלאות שירש מאבותיו ומסביו. האדמה בשבילנו אינה רק מקור פרנסה, אלא החיים כולם".
בין שדות שפעם היו ירוקים לבין אדמה שמנסה כיום לשרוד באמצעות שימושים חלופיים, ניצבים חקלאי עזה בין אובדן לתקווה, וממתינים ליום שבו יוכלו לשוב לעבד את אדמתם ולחיות ממנה.
