עזה, 27 במאי 2026, וואפא, רים סוויסי — עיד אל־אדחא חל השנה, זו השנה השלישית ברציפות, על ילדי רצועת עזה כמעט ללא מראות החג שהיו מוכרים לפני המלחמה. הנדנדות, הגנים הציבוריים, הבגדים החדשים והצעצועים פינו את מקומם להרס, להריסות ולשגרת חיים קשה.
המרחבים הציבוריים והפארקים, ששימשו בעבר מקום בילוי לילדים בימי החג, נפגעו או נהרסו. רבים מהילדים נותרו ללא מקום לשחק בו או לציין בו את החג.
בלי כדור ובלי בובה
רכאן א־שווא, בן שבע, יושב בפתח אוהל משפחתו במחנה אל־ג'וד שבמרכז העיר עזה. קשה להבחין בפניו שזהו יומו הראשון של עיד אל־אדחא. במקום שמחת חג ניכרים עליו עייפות, מחסור ושגרה שאינה מתאימה לגילו.
הוא משחק בחול שהתערבב במים ממשאית מי שתייה שהגיעה בבוקר למחנה. "אמא לא קנתה לי בגדי חג, כי היא ענייה ואבא שלי נהרג", אמר.
אחר כך שתק לרגע, הביט סביבו, והוסיף: "אני רוצה כדור, בובה, אקדח צעצוע עם כדורי פלסטיק, משקפיים וארנק קטן".
"אני מתגעגע לאבא שלי", אמר. "הוא הלך לגן עדן. הלוואי שהייתי איתו, אוכל ממתקים ועולה על נדנדה".
אביו של רכאן נהרג לפני חודש רמדאן האחרון, בהפצצה באזור בית הספר קהיר במרכז העיר עזה, שבה נהרגו שלושה בני אדם.
אמו, הווידה איברהים, בת 34, אומרת כי אינה מצליחה לספק לילדיה מעבר לצרכים הבסיסיים. "אני בקושי מצליחה להביא אוכל לו ולשלושת אחיו. אין לי מפרנס ואין לי משענת", אמרה.
לדבריה, "בימים כאלה קשה לי במיוחד. הילדים שלי לא זוכים לשמחת החג כמו ילדים אחרים. אלה ימים של כאב. לא מספיק שאיבדו את אביהם?"
בובה מבד
רובה עקיפה, בת תשע, לבשה שמלה יפה, אך פרצה בבכי. היא רצתה ללכת לפארק כיכר החייל האלמוני כדי לרכוב על סוסים, כפי שנהגה לעשות בכל חג לפני המלחמה.
"אמרתי לאבא שאני רוצה ללכת לפארק החייל האלמוני במרכז העיר עזה, אבל הוא אמר שלא", סיפרה. "אין לו כסף, וגם המקום כבר לא כפי שהיה. הוא נהפך לשטח מגורף, בלי צורה".
בידה היא מחזיקה בובה שהכינה בעצמה מבד. "הכנתי אותה לפני כמה ימים כדי לשחק איתה בחג מול החברות שלי, כי אבא לא יכול לקנות לי בובה אמיתית", אמרה.
"אני לא מרגישה שמחה", הוסיפה. "אני מרגישה שהכול לא אמיתי, אפילו הבובה".
פארק החייל האלמוני בשכונת א־רימאל בעיר עזה היה בעבר אחד המקומות המרכזיים שאליהם הגיעו ילדים ומשפחות ביום החג. לאחר שכוחות הכיבוש גירפו את המקום והרסו את העצים בו בסוף 2023, הוא הפך לשטח של חול והריסות.
אביה של רובה, סאלם עקיפה, בן 55, אומר כי המציאות הכלכלית אינה מאפשרת להורים לקיים אפילו את מנהגי החג הבסיסיים. "כואב לי על הילדים. אנחנו לא יכולים לקנות להם בגדים חדשים, וגם לא לתת להם דמי חג, שהם דבר חשוב מאוד עבור כל ילד", אמר.
לדבריו, "אני מנסה לפצות אותם בקצת שוקולד וממתקים זולים. זה מה שאני יכול לעשות בתנאים הקשים שאנחנו חיים בהם אחרי שלוש שנים של מלחמה, הרג והרס".
הוא נזכר בימים שלפני המלחמה: "פעם היינו מחכים לחג. היינו מתחילים להתכונן אליו כמה ימים קודם, קונים בגדים, מתנות וצעצועים. היום אנחנו מעבירים את היום בתחושת צער גדולה".
לדבריו, "אין חג שיכול להשכיח את מה שעבר עלינו. אנחנו רק מנסים להיראות כאילו אנחנו חוגגים, אבל בלב יש הרבה עצב".
ברצועת עזה נמשכת גם מצוקת הכסף המזומן והמטבעות הקטנים, על רקע מניעת הכנסת נזילות כספית לשווקים ולבנקים. הדבר הוביל לשחיקה של שטרות הכסף, ולכך שתושבים רבים נמנעים משימוש בכסף קטן. המחסור פגע במסחר היומיומי וגם במנהג חלוקת דמי החג לילדים.
תור למים במקום חג
כמה מטרים משם עומדת מנאל אחמד, בת 13, כשהיא נושאת דליי מים וממתינה בתור למילוי מי שתייה. "לא דמיינתי שיגיע חג ואני אעמוד בתור למים", אמרה.
לאחר שהניחה את הדליים על הקרקע, הוסיפה: "על איזה חג מדברים? אני, כמו ילדים אחרים, חייבת לעמוד בכל יום בתור למים, לאסוף עצים, להדליק אש ולעשות עבודות קשות שלא מתאימות לילדים".
לדבריה, "אנחנו כבר לא מרגישים כמו ילדים. נהפכנו למי שיש להם משימות קבועות בכל יום. במקום ילדות יש עייפות וקושי, למרות שאנחנו עדיין קטנים".
לפי נתוני משרד הבריאות, מספר הילדים שנהרגו ברצועת עזה עלה על 16,500, לצד אלפים שמוגדרים נעדרים מתחת להריסות.
כך מציינים ילדי עזה חג נוסף כמעט ללא שמחה. התקווה לחזרה לחיים רגילים נותרת תלויה באפשרות שהילדים יוכלו לקבל מחדש את הדברים הבסיסיים ביותר: ביטחון, יציבות ורגעים פשוטים של חג.
