בקעת הירדן, 25 במאי 2026, וואפא — אסראא ע'וראני
בשלוש השנים האחרונות עוברת בקעת הירדן שינוי עמוק ומהיר, שאנליסטים מגדירים כחמור ביותר שידעה מאז כיבושה ב־1967. רשויות הכיבוש עברו משלב התכנון לשלב הביצוע של המיזמים הקולוניאליים הגדולים שתוכננו באזור במשך שישה עשורים. מה שהיה בעבר תוכניות על הנייר נהפך כעת למציאות יומיומית בשטח.
המציאות הזאת מתבטאת בגל העקירה הכפויה הרחב ביותר שנרשם בבקעה מאז 1967. את העקירה מובילים מתנחלים, בגיבוי מלא של ממשלת הכיבוש וכוחותיה, במטרה לעצב מציאות דמוגרפית חדשה: דחיקת הנוכחות הפלסטינית, הרחבת ההתנחלות ושינוי המבנה האנושי של האזור. לפי הרשות למאבק בגדר ובהתנחלויות, מאז תחילת מלחמת ההשמדה ברצועת עזה ועד היום נעקרו בגדה המערבית 70 קהילות, באופן מלא או חלקי. רובן נעקרו מבקעת הירדן ומהמדרונות המזרחיים.
העקירה הכפויה מלווה בשינוי חזותי מכוון. שרידי הקהילות שנהרסו נמחקים מן השטח, ובמקומם מוצבים שלטים בעברית ודגלי כוחות הכיבוש. מי שנכנס לבקעת הירדן דרך מחסום תיאסיר הצבאי רואה היטב את היקף השינוי: לאורך הדרך מהמחסום ועד צומת עין אל־חילווה נעקרו ארבע קהילות שחיו באזור — אום אל־ג'מאל, חמאמאת אל־מאלח, אל־בורג' ואל־מיתא.
האזור שהיה בעבר מלא חיים התרוקן מתושביו. במקום האוהלים, העדרים והבתים הזמניים הופיעו מאחזים, גדרות ושלטים בעברית. המראה הזה חוזר כיום בעוד ועוד נקודות לאורך בקעת הירדן.
במקביל לעקירת הקהילות, רשויות הכיבוש מהדקות את אחיזתן באזור באמצעות השתלטות על אדמות נוספות, בתואנות שונות. לכך מצטרפות העבודות לבניית חומה בגבול עם ירדן, שהחלו לפני כמה חודשים, ותוכניות חדשות ובראשן פרויקט "החוט הארגמני". הפרויקט הוכרז בסוף 2025 ויישומו החל בתחילת השנה. במסגרתו נסלל כביש צבאי ונבנית חומת הפרדה באורך 22 קילומטרים על אדמות תושבים במחוז טובאס. המהלך צפוי לנתק את בקעת הירדן מהמחוז.
מזכ"ל הקמפיין האקדמי הבינלאומי נגד הכיבוש והאפרטהייד, רמזי עודה, אמר לוואפא כי השלב הנוכחי הוא המסוכן ביותר בתולדות יישום תוכניות הכיבוש בבקעת הירדן. לדבריו, זהו השלב שבו מבקשות רשויות הכיבוש לחסל את כל הקהילות באזור ולהשלים את השליטה בו.
תוכניות ישנות, ביצוע מואץ
עודה אמר כי במשך עשרות שנים חוקקו רשויות הכיבוש חוקים ותקנות שנועדו לתחום את הנוכחות הפלסטינית בבקעת הירדן ולצמצם אותה. לדבריו, המדיניות הזאת יצרה סביבה שדוחקת את התושבים החוצה: איסור בנייה, מניעת התרחבות של קהילות קיימות, השתלטות על אדמות חקלאיות ושטחי מרעה, ושליטה ברוב מקורות המים.
מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים הכבושים, בצלם, ציין בדוח קודם שכותרתו "נישול וניצול" כי ישראל מונעת מהפלסטינים להשתמש בכ־85% משטח בקעת הירדן וצפון ים המלח, ומנצלת את השטח לצרכיה. לפי הדוח, היא מונעת מהם לשהות באדמות אלה, לבנות בהן, לרעות את צאנם ולעבד את אדמותיהם החקלאיות.
בצלם ציין כי מאז 1967, חודשים ספורים לאחר תחילת הכיבוש, הוכרזו כל האדמות שהיו רשומות כאדמות מדינה בתקופה הירדנית כ"שטחים סגורים". מדובר ב־53% משטח בקעת הירדן וצפון ים המלח. נוסף על כך, בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים הכריזו כוחות הכיבוש על 45.7% מאדמות הבקעה כ"שטחי אש", ומנעו מפלסטינים להיכנס אליהן או לשהות בהן.
עוד נכתב בדוח כי כ־20% מאדמות הבקעה הוכרזו "שמורות טבע" ו"גנים לאומיים", ואדמות נוספות הוקצו להתנחלויות שהוקמו באזור זמן קצר לאחר הכיבוש. חלק מהאדמות נכללות ביותר מסיווג אחד.
עודה אמר כי החוקים והצעדים האלה מילאו לאורך השנים תפקיד מרכזי בצמצום הנוכחות הפלסטינית בבקעת הירדן ובהגבלתה. לדבריו, בשנים האחרונות הועבר שלב הביצוע למתנחלים עצמם, שקיבלו מרשויות הכיבוש תפקיד ישיר בעקירה הכפויה של קהילות.
לדבריו, "הכיבוש תכנן במשך עשורים מיזמים קולוניאליים גדולים בבקעת הירדן ופעל לקדמם בדרכים שונות, מתוכנית אלון בסוף שנות השישים ועד תוכניות הסיפוח. אבל שלוש השנים האחרונות, במקביל למלחמת ההשמדה ברצועת עזה, הן התקופה המסוכנת ביותר, בעיקר בשל ההאצה בפעולות העקירה הכפויה שמבצעים המתנחלים".
שינוי דמוגרפי מכוון
עודה הסביר כי רשויות הכיבוש רואות בקהילות הבדואיות ובקהילות הרועים בבקעת הירדן מכשול בפני התוכניות שנועדו לאזור. לכן, לדבריו, הן מאיצות את עקירתן כדי ליצור שינוי דמוגרפי מהיר ועמוק: פינוי התושבים, חיסול הקהילות והרחבת הנוכחות ההתנחלותית במקומן.
לדבריו, המטרה היא לייצר מציאות שבה תהיה לכיבוש עליונות דמוגרפית ומרחבית, באופן שיהפוך את פתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי. עודה אמר כי המדיניות הזאת מבקשת "לספח את האדמה בלי התושבים", כחלק מתפיסה של מדינה יהודית הכוללת ריכוזים ערביים קטנים וסגורים, בדומה למשטר אפרטהייד.
לפי דוח עדכוני המצב ההומניטרי בגדה המערבית של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, שפורסם ב־19 במארס 2026, בין ינואר 2023 ל־16 במארס 2026 נעקרו 1,028 משפחות פלסטיניות, שבהן יותר מ־5,500 בני אדם, מ־107 קהילות ואזורים מיושבים. רובם השתייכו לקהילות בדואיות וקהילות רועים.
בדוח נכתב עוד כי בבקעת הירדן, הכוללת חלקים ממחוזות טובאס, שכם, יריחו ורמאללה ואל־בירה, נרשמה בשלוש השנים האחרונות עלייה מתמדת בהיקף העקירה. הסיבות העיקריות לכך הן התקפות מתנחלים על משפחות, עדרים ורכוש, לצד הגבלות על גישה לאדמות מרעה. באזור זה נעקרו 1,993 בני אדם, שהם 36% מכלל הנעקרים בהקשר זה.
עודה אמר כי ההתמקדות בבקעת הירדן נובעת מהחשיבות האסטרטגית־ביטחונית שרשויות הכיבוש מייחסות לה. לדבריו, הן מבקשות לשנות את אופייה של הבקעה, להפוך אותה לאזור בעל אופי ישראלי ולבסס אותה כעומק אסטרטגי של מדינת הכיבוש. לשם כך הן מקימות מחנות, התנחלויות וחומות, ובמקביל מנסות לכפות גבולות מלאכותיים באמצעות בניית חומה לאורך הגבול עם ירדן.
היקף הפעילות ההתנחלותית גדל פי חמישה
חוקר השטח במרכז למחקרי קרקע, ראיד מוקדי, העריך כי היקף הפעילות ההתנחלותית וההשתלטות על אדמות בבקעת הירדן גדל בשלוש השנים האחרונות ב־500%.
לדבריו, השינוי בשטח כולל הקמה מואצת של מאחזי מרעה. מאז תחילת מלחמת ההשמדה ברצועת עזה הוקמו, לפי תיעוד המרכז למחקרי קרקע, 22 מאחזים חדשים לאורך בקעת הירדן בלבד. מוקדי אמר כי מתנחלים מן המאחזים האלה מילאו את התפקיד המרכזי בעקירת הקהילות הרועות והבדואיות, ולאחר מכן החלו להתרחב במהירות כדי להשתלט על האדמות שמסביב.
מוקדי הוסיף כי המתנחלים השתלטו גם על מה שנותר ממקורות המים ומשטחי המרעה שבהם השתמשו התושבים, ובמקביל נסללים כבישים התנחלותיים שנועדו להרחיב את ההתנחלויות הקיימות ולחבר ביניהן.
לדבריו, השלב הנוכחי הוא מן המסוכנים ביותר בתולדות תוכניות הכיבוש בבקעת הירדן. "כעת פועל הכיבוש לרוקן את הבקעה מתושביה הפלסטינים, כהכנה לשלב הבא: הרחבת ההתנחלות והפיכת האזור לבעל אופי ישראלי", אמר.
מוקדי הצביע על סימנים ברורים לשינוי מכוון של פני האזור: האצת העקירה הכפויה בהובלת מתנחלים ובתמיכת ממשלת הכיבוש, הרחבת המאחזים, ערעור האיזון הדמוגרפי, הנפת דגלי מדינת הכיבוש באזורים שמהם גורשו תושבים, והחלפה הדרגתית של שלטים בכבישים ובכניסות לקהילות. לדבריו, הערבית נמחקת מן השלטים, והעברית נותרת כשפה היחידה במרחב.
על רקע ההתפתחויות האחרונות והתנאים האזוריים, שאותם הגדיר כבלתי מסייעים, העריך מוקדי כי מצבה של בקעת הירדן צפוי להחמיר. לדבריו, התקופה הקרובה עלולה להביא עמה גלי עקירה נוספים, הגבלות קשות יותר על הנוכחות הפלסטינית, התרחבות התנחלותית נוספת והעמקת העובדות הקולוניאליות בשטח.
הפיכת עובדות בשטח להנדסה גיאופוליטית
בספטמבר 2025 פרסם המכון למחקרים פלסטיניים נייר מחקר מאת החוקר אמיר דאוד, שכותרתו "עקירת הקהילות הבדואיות: חיבור וניתוק גיאופוליטי בבקעת הירדן לאחר 7 באוקטובר". הנייר בחן את האצת צעדי הכיבוש לכרסום בבקעת הירדן "באופן חסר תקדים בשני מסלולים מקבילים: החרפת האלימות השיטתית של המתנחלים, והרחבת מערך ההחלטות והצעדים הממשלתיים והמינהליים שהופכים את העובדות בשטח להנדסה גיאופוליטית חדשה".
המחקר פירט שורה של צעדים והכרזות: בסוף 2023 הכריזה מדינת הכיבוש על 501 דונם כאדמות מדינה. בשנת 2024 הוכרזו יותר מ־24 אלף דונם, ובמחצית הראשונה של 2025 הוכרזו 744 דונם נוספים ונרשמו רשמית בקטגוריה זו. כך נרשם שיא בהכרזות על "אדמות מדינה", שהעבירו עשרות אלפי דונמים לשליטה ישראלית ישירה.
לפי המחקר, המהלך התרחש במקביל להשלמת מדיניות "הלבנת" המאחזים. תחילה פורסמה באמצע 2024 רשימה של 68 מאחזים הנמצאים בתהליך הסדרה. לאחר מכן הוכרז על הכשרת חמישה מאחזים באזורים מבודדים, כתגובה ישירה לגל ההכרות במדינת פלסטין. בהמשך התקבלו שתי החלטות להפרדת 13 שכונות התנחלותיות ולהקמת 22 התנחלויות חדשות, נוסף על הצבת מחסומים ושערים מיוחדים בדרום הגדה המערבית ובמרכזה.
בקעת הירדן הפלסטינית משתרעת לאורך הגבול המזרחי של הגדה המערבית, מהכפר עין גדי בדרום, סמוך לים המלח, ועד אזור עין אל־ביידא הסמוך לביסאן בצפון. אורכה מוערך בכ־120 קילומטרים, ורוחבה נע בין חמישה ל־20 קילומטרים, בהתאם למרחק רכסי ההרים מנהר הירדן. היא מהווה 28% משטח הגדה המערבית, משתרעת על פני כ־1,600 קילומטרים רבועים, וחיים בה יותר מ־65 אלף פלסטינים, לפי מחקר של המרכז הדמוקרטי הערבי למחקרים אסטרטגיים, כלכליים ופוליטיים.
