עזה, 12 באפריל 2026, וואפא – ספאא אל-בריים
שישה חודשים לאחר כניסתו לתוקף של הסכם הפסקת האש ברצועת עזה, כוחות הכיבוש ממשיכים להפר אותו באופן שיטתי, הן באמצעות הפגזות כמעט יומיומיות והן באמצעות התחמקות מיישום סעיפי ההסכם הנוגעים לסיוע הומניטרי ולשיקום. במקביל, גוברות האזהרות הבינלאומיות מפני הידרדרות נוספת במצב ההומניטרי ברצועה.
ההסכם נכנס לתוקף ב-10 באוקטובר 2025, לאחר שנתיים של מתקפה רחבת היקף שניהלו כוחות הכיבוש ברצועה מאז 7 באוקטובר 2023.
מקורות רפואיים בעזה מציינים כי מאז ההכרזה על הפסקת האש נרשמו יותר מ-2,000 הפרות, שגרמו למותם של 738 בני אדם ולפציעתם של 2,036 נוספים. לדבריהם, מספר ההרוגים הכולל מאז תחילת המתקפה עומד על 72,317, לצד 172,158 פצועים.
אבו מוחמד שראב יושב במרכז חאן יונס, סמוך לערימת הריסות שהייתה בעבר ביתו, ומנסה לשוב ולאתר את גופות ילדיו. "מאז תחילת ההפוגה אני מנסה לחלץ את גופות שלושת ילדיי – עומר, יאמן וביסאן – שנותרו קבורות מתחת לטונות של בטון. הצלחתי לקבור את אשתי ובתי ראמא, אבל השאר עדיין שם", הוא אומר.
לדבריו, "אלה גושי בטון עצומים. איני יכול להתמודד עם זה לבד. אני זקוק לציוד כבד כדי לפנות את ההריסות. עבר כמעט שנה מאז שנהרגו". שראב עצמו חולץ בקושי מבין ההריסות, אך ילדיו נהרגו במקום.
על אף שההסכם אמור היה לאפשר הכנסת ציוד כבד לצורך איתור נעדרים, כוחות הכיבוש מונעים זאת. לפי הערכות מקומיות, כ-10,000 גופות עדיין קבורות מתחת להריסות ברחבי הרצועה.
פאתן אל-פג'ם, עקורה ממזרח חאן יונס, מתארת מציאות מסוכנת במיוחד. שכונתה ממוקמת סמוך למה שמכונה על ידי הצבא הישראלי "האזור הצהוב" – אזורים שהכניסה אליהם נאסרה. "למרות הפסקת האש, הם יורים לעברנו באקראי", היא אומרת. "מונעים מאיתנו להתקרב ויורים על כל כלי רכב שמתקרב לאדמות שלנו. איך אפשר לחזור כשאנחנו יודעים שאנחנו עלולים למות בדרך?"
היא מציגה בטלפון תמונה של ביתה ההרוס ומוסיפה: "גם אם יתנו לנו לחזור – לאן נחזור? אין מים, אין חשמל, אין בתי ספר. הבית שלי הפך לערימת הריסות".
"הקו הצהוב" מתייחס לשטחים שבהם השתלטו כוחות הכיבוש במהלך הלחימה, ושמהם הם מסרבים לסגת, תוך יצירת אזור חיץ לאורך הגבולות המזרחיים והצפוניים של הרצועה.
בדוח של ארגון רופאים ללא גבולות נכתב כי שטח המחיה של התושבים מצטמצם בהתמדה. לפי הדוח, האזור המכונה "הקו הצהוב", המהווה כ-58% משטח הרצועה, אינו מוגדר בבירור וממשיך לנוע מערבה לעבר הים, תוך דחיקת מאות אלפי בני אדם לשטח מצומצם וצפוף, שהפך, לפי הארגון, ל"אזור הרג".
דוחא חמדה, צעירה המתגוררת עם משפחתה באוהל בדרום הרצועה לאחר שביתה נהרס, מתארת מציאות ללא שינוי: "לאחר שישה חודשי הפוגה, לא ראיתי שיפור ממשי בחיי היומיום".
לדבריה, "הסבל נמשך – חיפוש מים, המתנה לסיוע שלא מגיע, ופחד מתמיד על ילדיי מהפגזות, ממחלות ומהתפשטות מכרסמים בין האוהלים".
בדוח עדכני של רופאים ללא גבולות מתואר המצב ברצועה כקטסטרופלי. "שישה חודשים לאחר הפסקת אש שברירית ולא יעילה, אנו מתריעים מפני המשך התקיפות האלימות והעמקת השליטה הצבאית ברצועה", נכתב.
מנהלת החירום בארגון, קלייר סן-פיליפו, ציינה כי הפסקת האש "לא הצליחה להביא לסיום ההרג בעזה", והוסיפה כי התושבים סובלים ממחסור חמור במים נקיים, מזון, חשמל ושירותי בריאות, בעוד מערכת הבריאות הקורסת נתונה ללחץ גובר. עוד הדגישה כי כוחות הכיבוש מונעים את רוב פינויי החולים הזקוקים לטיפול מחוץ לרצועה.
נעימה חנודה, קשישה המתגוררת עם נכדיה לאחר שנהרגו הוריהם, מתארת מציאות של הישרדות יומיומית. הילדים, לדבריה, מחפשים עצים בין ההריסות כדי לבשל, בשל המחסור בדלק ובגז. "הילד כבר לא אומר שהוא רוצה ללכת לגן או לבית הספר, אלא שהוא רוצה להביא מים או אוכל", היא אומרת.
היא מתארת את רגע ההכרזה על הפסקת האש כתחושה מעורבת: "שמחה על סיום ההפגזות ועצב על האובדן", אך מוסיפה כי "התחושות הללו התפוגגו במהירות כשהתברר שהמציאות לא השתנתה, והפחד נמשך".
מקורות מקומיים מציינים כי כוחות הכיבוש ממשיכים להפר את הפרוטוקול ההומניטרי, במיוחד בכל הנוגע להכנסת סיוע. לפי ההסכם, אמורות להיכנס 600 משאיות ביום, אך בפועל נכנסים כ-39% בלבד. הכנסת הדלק עומדת על כ-14.9% מהנדרש, נתונים הפוגעים בשירותים בסיסיים כמו חשמל, מים ותברואה ומעמיקים את המשבר ההומניטרי.
במקביל נמשכים הריסת מבנים ועיכוב מאמצי השיקום, לצד מניעת הכנסת חומרים הדרושים לכך.
משפחתה של התינוקת למא אבו רידה, בת חמישה חודשים, מספרת כי תקוותה לקבל טיפול רפואי מחוץ לרצועה נגדעה לאחר סגירת המעבר בסוף פברואר. "היא לא יכולה לנשום ללא חמצן, חייה תלויים בניתוח אחד", אומרת האם, "אם נסיעתה תתעכב – איני יודעת מה יקרה".
לפי מקורות מקומיים, פעילות מעבר רפיח נותרת מוגבלת מאוד, תוך הגבלות חמורות על תנועת נוסעים, במיוחד חולים ופצועים. שיעור מימוש ההתחייבויות להקלת התנועה אינו עולה על 25%, והעיכובים בפינוי ובטיפול נמשכים, תוך פגיעה בזכות לבריאות ולחיים.
אלפי חולים, פצועים וסטודנטים ממשיכים להמתין לצאת מהרצועה לצורך טיפול ולימודים, חרף ההכרזה על פתיחה חלקית של המעבר.
במקביל, מערכת הבריאות ברצועה מתקרבת לקריסה, על רקע מחסור חמור בציוד רפואי ומניעת הכנסת אמצעים חיוניים, לצד העומס הכבד של מספר הפצועים.
