רמאללה, 9 באפריל 2026, וואפא — מוהנד ג'דוע
סגידת התודה של קשיש ירושלמי על מפתן שער השבטים לא היתה רק תפילה. היא היתה הכרזה על שובה של הרוח אל גוף העיר הקדושה, אחרי ארבעים ימי מניעה שכפו הרשויות הישראליות, ואשר הרחיקו מתפללים מן המסגד.
מאז 28 בפברואר חי מסגד אל־אקצא והעיר העתיקה בירושלים תחת מצור וסגירה, במהלך חסר תקדים שלא נרשם מאז 1967. קולות המתפללים נאלמו, אלפים נמנעו מלהגיע אל רחבות המסגד, ושווקי העיר העתיקה נותרו ריקים ממתפללים וממבקרים.
היום הפכו שערי המסגד לזירות של חיבוקים, דמעות והשתחוויה. לא רק קשישים, שחייהם כרוכים בתפילת השחר, נראו במקום. גם צעירים עמדו בחזית, דומעים משמחה, במראה רב עוצמה ששיקף את מקומו של המסגד בתודעה הפלסטינית.
מצלמות של עוברי אורח ופעילים תיעדו קטעים מרגשים שהופצו ברשתות החברתיות, ובהם נראו מתפללים משתחווים מיד עם חציית ספי המסגד. באחד התיעודים נראה אדם עומד ליד אחד השערים עם חבילת ממחטות, מחלק אותן לנכנסים ואומר: "כבר 40 יום אנחנו מנועים מן השכר. תודה לאל, אנשים מנגבים את הדמעות מרוב שמחה על החזרה לאל־אקצא".
המראות הללו שבו והזכירו כי ירושלים אינה רק גיאוגרפיה או תיק פוליטי, אלא אמונה חיה וחלק מן הזהות היומיומית של הפלסטינים, וכי הזיקה שלהם למסגד חורגת מכל צעדי הסגירה. סגידת התודה היתה לביטוי החד ביותר לניצחון הרצון.
אלא שכרגיל, לא ניתן מקום לשמחה ללא הפרעה. עד מהרה התנגשו הרגשות הללו במציאות של הגבלות, כאשר רחבות המסגד הפכו לזירה של צעדים מחמירים, בטענה להגנה על מתנחלים.
השערים והרחבות הפכו לעמדות בידוק, שבהן נבדקו תעודות זהות, כמה צעירים הוטרדו, אחרים עוכבו וחלקם נעצרו, בניסיון ברור להעיב על שמחת השיבה.
הצעדים לא הסתיימו בכך, אלא הורחבו גם כלפי המוראביטון. במחוז ירושלים נמסר כי המשטרה עצרה אחת המוראביטאת והרחיקה אותה מן המסגד, שעות לאחר מעצרו של צעיר בתוך רחבותיו, ואילוץ אחרים לעזוב תחת איום, במקביל לתחילת כניסות המתנחלים למקום.
אחד מתושבי ירושלים הביע את הקלתו על כך שהתאפשר לו לשוב ולהתפלל במסגד אל־אקצא, ואמר כי החזרה לתפילה בציבור מחזקת את הנוכחות המוסלמית במקום ומבטאת את ערכיהם הדתיים.
לדבריו, סגירת בתי תפילה או פגיעה בהם היא תקדים מסוכן. הוא הזכיר את סגירת כנסיית הקבר בעבר, ואמר כי המתרחש באל־אקצא מעורר דאגה נוכח מה שהגדיר כצעדים פרובוקטיביים ברחבותיו.
עוד אמר כי צעדים אלה מלבים את המתיחות, וקרא לכבד את קדושת המקומות הדתיים ולשמור על הסטטוס קוו, תוך הדגשה שיש להתרחק ממדיניות העלולה להצית עימותים ולכבד את זכותם של כולם לחיות בשלום.
ההסלמה הזאת מתרחשת במקביל ליישום החלטה להאריך את שעות כניסת המתנחלים למסגד בחצי שעה נוספת, כך שיחלו ב-6:30 בבוקר. בכך מתארכת משך הכניסות היומיות לכשש שעות וחצי, בניסיון לקבוע מציאות חדשה במתחם.
המתנחלים קיימו טקסים תלמודיים קבוצתיים ופומביים מול כיפת הסלע, ליד האכסדרה המערבית במסגד אל־אקצא. הם גם ביצעו את מה שמכונה "השתחוויה אפית", על רקע קריאות של ארגוני "המקדש" הקיצוניים להגביר את הכניסות ההמוניות למקום.
מוקדם יותר נרשמו שבעה ניסיונות להכניס "קורבן פסח" מן החי אל תוך המסגד, המספר הגבוה ביותר מאז 1967. מדובר, לפי הדיווח, בפגיעה ישירה במצב ההיסטורי והמשפטי הקיים ובצעד מואץ לעבר קיבוע חלוקה בזמן ובמרחב.
מאז יוני 2025, ובהכוונת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, הרחיבו המתנחלים את קיום הטקסים התלמודיים לאזורים שונים במסגד אל־אקצא, והם מתקיימים כעת באופן קבוצתי ובקול רם.
לפי הדיווח, הרשויות הישראליות ניצלו את כיסוי "מצב החירום" במהלך המלחמה הישראלית־אמריקאית נגד איראן, והטילו שורה של צעדים חסרי תקדים במסגד אל־אקצא ובעיר העתיקה בירושלים. בין היתר נסגר המסגד למשך 40 יום, כנסיית הקבר נסגרה בתקופת צום הארבעים שלפני חג הפסחא, והוטלו הגבלות חמורות על כניסת מוסלמים ונוצרים.
יועץ התקשורת של מחוז ירושלים, מערוף א-רפאעי, אמר כי אלפי תושבים מירושלים הגיעו למסגד אל־אקצא לתפילת השחר בתוך אווירה של שמחה והתרגשות לאחר פתיחתו מחדש. לדבריו, מספר המתפללים עלה על 6,000, לפי הערכות של הווקף האסלאמי בירושלים.
א-רפאעי הוסיף כי האווירה הזאת לא נמשכה זמן רב. מיד לאחריה החלו כניסות של מתנחלים לרחבות המסגד, החל ב-6:30 בבוקר, חצי שעה מוקדם מן המועד הרגיל שהיה מתחיל ב-7:00 ונמשך עד 11:30 לפני הצהריים.
הוא ציין כי בתקופה האחרונה הגבירו קבוצות מתנחלים את ניסיונותיהן להכניס קורבנות מן החי אל מסגד אל־אקצא. לדבריו, נרשמו שבעה ניסיונות, חמישה מהם סוכלו ליד חומות העיר העתיקה, ושניים נוספים נעצרו בשערי המסגד לאחר שהגיעו לסמטאות העיר העתיקה.
עוד אמר א-רפאעי כי כניסות המתנחלים חודשו במקביל לפתיחת המסגד מחדש בפני מתפללים, תוך הארכת משכן בשעות הבוקר, והזהיר מפני תוכניות שמטרתן, לדבריו, לכפות מציאות חדשה באל־אקצא, בדומה למה שאירע באלחרם אלאבראהימי.
