עזה, 6 באפריל 2026, וואפא, מוחמד דהמאן:
בתוך מציאות שבה העקירה והמלחמה הפכו לחלק מחיי היומיום, בולטים סיפוריהן של הסטודנטיות הייא ג'אבר אל-קטטי, בת 18, ורים אבו זאיד, בת 20, כשני סיפורים של צעירות פלסטיניות שהפכו מצוקה אישית לכוח מניע, ונאבקות להמשיך ללמוד, לעבוד ולסייע לחברה שלהן חרף התנאים הקשים ברצועת עזה.
הייא, סטודנטית בשנה הראשונה לרפואה מרפיח, נאלצה לעקור לח'אן יונס, שם האוהל לא שימש רק מקום מחסה, אלא הפך למרחב של מאבק יומיומי על הישרדות, המשכיות ותקווה. בתוך המציאות הזאת בחרה לפתוח לעצמה חלון אל העולם דרך השפה הטורקית, שאותה החלה ללמוד מתוך אהבה לתרבות הטורקית ולבני עמה.
"את הטורקית למדתי בכוחות עצמי מאז שהייתי ילדה, באמצעות שיעורים חינמיים באינטרנט. לא ידעתי שיש קורסים מסודרים, אבל התמדתי עד שרכשתי שליטה טובה בשפה", היא אומרת.
הלימוד הזה לא נותר בגדר תחביב. מאז פרוץ המלחמה הוא הפך לכלי ממשי שבאמצעותו ניסתה להעביר לציבור הטורקי את מציאות החיים בעזה ואת ממדי הסבל שחווים תושביה.
"התחלתי להקליט קטעי קול בטורקית, שבהם דיברתי על האלימות של כוחות הכיבוש, על הסבל היומיומי שלנו, על אובדן תחושת הביטחון ועל היעדרם של תנאי החיים הבסיסיים ביותר", היא מספרת. הקול הזה לא נותר ללא מענה. הוא הגיע לאנשים שהביעו הזדהות, ובהמשך אף פתח בפניה אפשרות לעבוד עם עמותת סיוע טורקית, שבה הפכה לחלק ממאמץ הומניטרי רחב יותר.
במסגרת עבודתה היא מסייעת בחלוקת ארוחות חמות מדי יום, בהעברת סיוע כספי ובהכנסת מעט שמחה לחיי הילדים, גם בתוך תנאים של הרס, עקירה ומחסור.
לדבריה, אחד הקשיים המרכזיים היה ניתוק האינטרנט והיעדר מקום בטוח ושקט שאפשר להקליט ולעבוד בו, אך ההתמדה, היא אומרת, הייתה חזקה מן המכשולים.
למרות המצוקה הכלכלית, שהפכה גם את הצרכים הבסיסיים ביותר לקשים להשגה, הייא לא ויתרה על חלומה. "בתנאים של עקירה, הפסקות חשמל והרס בתי ספר, אני עדיין נאבקת כדי להמשיך בלימודים ולהגשים את חלומו של אבי המנוח, שאהיה רופאה ואסייע לעמי ולמולדתי", היא אומרת. היא מוסיפה, בחיוך מהול בכאב, כי הצליחה לסייע לאמה במעט מתוך עבודתה.
גם את עתידה היא משרטטת בבהירות. "אני חולמת להיות חלק מצוותים רפואיים, לעבוד בבתי חולים ולסייע לעמים מדוכאים באמצעות הידע שלי והמחויבות שלי".
בצפון רצועת עזה, שם התנאים קשים עוד יותר, חיה רים אבו זאיד, סטודנטית למערכות מידע ניהוליות, שחווה מציאות לא פחות מורכבת.
כבר בילדותה החליטה רים להציב לעצמה יעד, והחלה ללמוד אנגלית עד שרכשה בה שליטה, מתוך רצון לפתוח לעצמה שער אל העולם.
היא לא הסתפקה בכך. בהמשך למדה גם טורקית, וכיום היא עוסקת בלימוד צרפתית, קוריאנית וסינית, במסלול אישי שאפתני המעיד על תפיסתה את השפה כאמצעי כוח, תקשורת והשפעה, וככלי שבאמצעותו אפשר להעביר את קולה של עזה לעמים ולתרבויות שונות ברחבי העולם.
"התחלתי כשהייתי בת שבע. רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לעשות משהו אחר", היא מספרת. אלא שהמלחמה, לדבריה, שינתה את חייה מן היסוד. היא חוותה פשיטות חוזרות ונשנות, ונתקלה במראות קשים של גופות ושלדים ברחובות, מבלי שיכלה להושיט עזרה.
"כל זה השפיע עלינו נפשית בצורה קשה מאוד, וגרם לנו לעצור הכול לתקופה מסוימת, במיוחד כשאיבדנו כמעט לחלוטין את הקשר עם העולם החיצון", היא אומרת. למרות זאת, רים הצליחה, לדבריה, לאסוף את עצמה מחדש באמצעות כישורי התקשורת שפיתחה, ואלה סייעו לה להשתלב בעבודה עם אחד מגופי הסיוע.
לדבריה, עבודתה כוללת סיוע לאנשים שאיבדו את יקיריהם או את בתיהם בקבלת מזון, מים וביגוד, לצד העברת קולם אל מחוץ לרצועה. היא מדגישה כי הניסיון הזה חיזק את כישוריה המעשיים והעניק לה ניסיון אנושי עמוק.
בהתייחסה למצוקה הכלכלית היא אומרת כי החיים הפכו להתנהלות מתמדת לפי סדרי עדיפויות. "אנחנו בוחרים רק את מה שהכי חיוני, לא משום שהצרכים שלנו מעטים, אלא משום שנאלצנו לוותר על הרבה", היא אומרת. עם זאת, לדבריה, השילוב בין עבודה ללימודים לא היה מכשול משמעותי עבורה. "אני אוהבת לעשות יותר מדבר אחד בו בזמן, וזה מה שעוזר לי להמשיך".
מה שמחזיק אותה, היא אומרת, הוא האמונה שמגיעים לה ולמשפחתה חיים טובים יותר. במסר לצעירי עזה אמרה: "אל תתנו לנסיבות לשלוט בכם. אל תוותרו בקלות על החלומות שלכם. עשו משהו, אפילו קטן, כדי לשנות את המציאות שלכם".
עבד אל-עזיז אל-עפיפי, מנהל אחת העמותות הטורקיות המסייעות לעקורים ברצועת עזה, אומר כי שילובן של הייא ורים בפעילות ההומניטרית לא היה צעד שגרתי, אלא מהלך שהיה לו משקל ממשי בחיזוק גשרי האמון והתקשורת.
בשיחה עם וואפא אמר אל-עפיפי: "נתנו לסטודנטיות הייא ורים הזדמנות לדבר בטורקית על הסיוע שהעמותה מעניקה, במטרה לחזק את האמון בין הגוף התומך לבין העם הפלסטיני, והדבר השפיע במידה רבה על הגברת האהדה מצד הציבור הטורקי".
הוא הוסיף כי נוכחותם של קולות מתוך עזה, המדברים בשפות שונות ומעבירים את תמונת הסבל כפי שהיא נחווית מבפנים, תורמת לחיזוק האמינות מול תורמים וארגונים תומכים, וכי בעקבות זאת נרשמה גם עלייה בהיקף המעורבות והתמיכה.
לדבריו, הייא ורים מילאו תפקיד חשוב בהעברת סבלו של העם הפלסטיני, לא רק באמצעות הדברים שאמרו, אלא גם דרך השתתפותן הישירה בעבודת הסיוע, דבר שלדבריו משקף את דמותו של דור צעיר המסרב להיכנע למציאות.
על רקע המצב הכלכלי, ולפי מקורות פלסטיניים ובינלאומיים, המלחמה תרמה לעלייה בשיעור האבטלה לכ-80 אחוזים, ולהחרפת העוני לרמות חסרות תקדים שהתקרבו ל-100 אחוזים, לצד התפשטות העוני הקיצוני ותופעת עבודת הילדים, על רקע השבתת מערכת החינוך ותלותם של רוב תושבי הרצועה בסיוע הומניטרי.
לפי אותם מקורות, המערכת הכלכלית ברצועה קרסה כמעט לחלוטין, והכלכלה הפלסטינית רשמה התכווצות חדה, כאשר התוצר המקומי ירד בשיעור המוערך ב-86 אחוזים. לכך הייתה השפעה ישירה על תנאי החיים של התושבים, והעומס על משקי בית מעוטי הכנסה ועל מי שנותרו ללא הכנסה כלל הלך והחריף.
בד בבד נרשמה גם עלייה חסרת תקדים במחירי מוצרי היסוד לעומת התקופה שקדמה למלחמה, כאשר בחלק מן המוצרים חצה שיעור ההתייקרות את רף 300 האחוזים. על רקע השחיקה בכוח הקנייה, נאלצו רוב המשפחות ברצועת עזה לצמצם את הוצאותיהן ולהתמקד בצרכים החיוניים בלבד.
בתוך המציאות הזאת, סיפוריהן של הייא ורים אינם רק שני סיפורים אישיים. הם משקפים דור שלם שמנסה לשמור על זכותו לחיים, ללימוד, לעבודה ולהשמעת קול גם מתוך עקירה, מחסור וחוסר ודאות. זהו ניסיון עיקש להיאחז באופק, גם כאשר המציאות עצמה מצטמצמת שוב ושוב אל גבולות ההישרדות.
