עזה, 4 באפריל 2026, וואפא, צפאא אל־ברים
ב־5 באפריל 1995, במהלך הוועידה הפלסטינית הראשונה לענייני ילדים, הכריז הנשיא המנוח יאסר ערפאת על מחויבותה של מדינת פלסטין לאמנת זכויות הילד הבינלאומית. מאז נחרת התאריך הזה בזיכרון הקולקטיבי כיום הילד הפלסטיני.
השנה מצוין היום הזה בשעה שמכונת המלחמה של כוחות הכיבוש ממשיכה בהרג ובמלחמה ברצועת עזה מאז אוקטובר 2023.
באחד האוהלים הפזורים על חולות אל־מוואסי שבדרום הרצועה פותחת עלא אבו ג'אמע, בת שבע, את יומה בציור של הבית שהיה לה פעם, וממלמלת בתמימות: "הרכבת שלי, הרכבת שלי, קחי אותי הביתה".
הבית הזה כבר איננו. הוא עמד במזרח ח'אן יונס, עד שהופצץ ונהרס כליל. יחד עמו נהרגו האב, האם ושני אחים. כיום חיה הילדה עם סבתה החולה.
היא אינה יחידה. סיפורה הוא אחד מתוך יותר מ־64 אלף ילדים פלסטינים שאיבדו אחד מהוריהם או את שניהם מאז תחילת המלחמה על עזה לפני כשלוש שנים.
ילדי עזה חיים כיום במציאות של אובדן, עקירה, מחלה ומוות אטי.
משרד הפיתוח החברתי ברצועת עזה פרסם נתונים קשים, ולפיהם מספר הילדים שאיבדו אחד מהוריהם או את שניהם עלה ל־64,616. מדובר בזינוק חד לעומת 17 אלף יתומים שהיו רשומים לפני פרוץ המלחמה באוקטובר 2023.
במשרד אומרים כי "הילדים האלה חיים בתנאים הומניטריים חסרי תקדים. הם מתמודדים לא רק עם אובדן ההורים, אלא גם עם עקירה כפויה, אובדן קורת גג, קריסת שירותי הבריאות והחינוך, ומחסור חריף במזון ובתרופות".
איה אל־נג'אר, שאיבדה את אביה בהפצצת ביתם בח'אן יונס, מספרת בקול ילדותי רווי מרירות: "היה לנו בית. גרנו בו והיינו שמחים, צוחקים ומשחקים. פתאום, כשהמלחמה התחילה, הבית שלנו הופצץ ואבא נהרג. הכול השתנה".
ואז היא מוסיפה, במילים שילדה בת עשר לא אמורה לומר: "ילדי העולם חיים עם המשפחות שלהם בביטחון. אבא שלי נהרג. אני רק רוצה לחיות בשלום עם אמא והאחים שלי, שיהיה לנו בית, ושנרגיש בטוחים".
המספרים נעשים קשים עוד יותר כשבוחנים את היקף האבדות בנפש. עד פברואר 2026 הודיע משרד הבריאות בעזה כי 21,289 ילדים נהרגו מאז תחילת המלחמה, ולמעלה מ־44,500 נוספים נפצעו.
לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, בין ההרוגים 274 תינוקות שזה עתה נולדו ו־876 פעוטות שטרם מלאו להם שנה.
כששאלנו את סלין סעיד, בת 12, על החלומות שלה, היא לא דיברה על משחקים או על נסיעות. היא דיברה על כיתה. "הדבר שאני הכי רוצה הוא לשבת שוב בכיתה, לראות את המורה ואת הלוח, ולהחזיק שוב עיפרון".
סלין נחשבת לאחת מבעלות המזל. היא הצליחה להצטרף לאחת ממסגרות הלימוד המאולתרות שהוקמו באוהלים במרכזי העקורים בדרום הרצועה. אלא שמסגרות אלה מספקות מענה חלקי בלבד לשבר שחווים יותר מ־700 אלף ילדים שנשללה מהם הגישה ללימודים סדירים בשל המלחמה.
הערכות יוניסף מצביעות על כך שכ־90% מבתי הספר ברצועת עזה ניזוקו או נהרסו כליל במהלך המתקפה.
בתמונה נדירה של איחוד משפחתי, שבו במארס 2026 לרצועת עזה 11 ילדים פגים, לאחר ששהו יותר משנתיים הרחק ממשפחותיהם. הם פונו מבית החולים שיפא בנובמבר 2023, במהלך פשיטת כוחות הכיבוש, והועברו למצרים לקבלת טיפול רפואי, לאחר שהחשמל נותק מן האינקובטורים שלהם. במשך חודשים ארוכים לא ידעו בני משפחותיהם מה עלה בגורלם.
אחת מהם היא שאם, בת שנתיים, שאמה רוואן אל־וואדיה חיבקה לראשונה רק כעת מאז לידתה. "אי אפשר לתאר את הרגע שבו ראיתי את הבת שלי", אמרה האם. "חיכיתי לה כל כך הרבה זמן. הדמעות שלי לא הפסיקו. כאילו חלק מהלב שלי חזר אליי אחרי היעדרות ארוכה".
גם תינוקות לא ניצלו מתוצאות המלחמה. נתונים רפואיים מראים כי אחד מכל חמישה יילודים נזקק לטיפול נמרץ בשל משקל לידה נמוך, תוצאה של תת־תזונה של האמהות, לחץ מתמשך והיעדר טיפול רפואי תקין במהלך ההיריון.
אדם שוקליה, בן 12, מתאר מסלול ממושך של עקירה חוזרת: "עברנו מצפון הרצועה לח'אן יונס, אחר כך חזרנו לצפון, ואז שוב עברנו לדרום. בכל פעם שהגענו למקום כלשהו, הגיעה הוראת פינוי. היינו אוספים את הדברים והולכים. אין יציבות, ואין מקום שאפשר להרגיש בו בטוחים".
לפי הנתונים, יותר מ־1.9 מיליון בני אדם נעקרו ברצועת עזה, רובם יותר מפעם אחת, בשל ההפצצות והוראות הפינוי שכפו עליהם לעבור לאזורים במערב הרצועה. רבים מהם חיים כיום באוהלים בלויים ובבתי ספר צפופים, תחת רעב כבד, מחסור במים נקיים והתפשטות מחלות, ובהן צהבת ומחלות עור. החשמל, התרופות ותנאי הקיום הבסיסיים ביותר נעלמו. ילדים רבים מתו מקור, מהפצצות או מתת־תזונה, והמצוקה רק הולכת ומעמיקה.
רימ מוסא, תלמידת בית ספר יסודי, מסכמת את חוויית הדור שלה במשפט אחד: "במקום לעמוד במסדר בוקר בבית הספר, אני עומדת היום בתור למטבח הציבורי כדי לקבל אוכל. אני רוצה להיות כמו ילדי העולם. ללמוד, לשחק, שיהיו לי צעצועים, ולא לחכות כל יום לאוכל או למים".
אלא שהמציאות של ילדי עזה אינה נמדדת רק במספרי ההרוגים, הפצועים והעקורים. דו"ח של קרן האוכלוסין של האו"ם, UNFPA, מגדיר את המצב כ"מצב חירום נפשי עמוק".
לפי נתוני הקרן, 96% מהילדים בעזה חשים שהמוות קרוב. כ־61% מבני הנוער והצעירים סובלים מתסמינים של פוסט־טראומה, 38% סובלים מדיכאון ו־41% מחרדה.
מוחמד זערב, ילד עקור מאל־מוואסי בח'אן יונס, אומר בעצב: "הייתי בן שבע כשהבית שלנו הפך לערמת אבנים אחרי שמטוסים של כוחות הכיבוש הפציצו אותו. איבדתי את אבא, את אמא ואת אחותי הקטנה מתחת להריסות, וכל מה שמצאתי היה הבובה הקרועה שלי בין האבק. כל לילה אני חולם שהם חוזרים, ואז אני מתעורר לקול המטוסים והירי. אני כבר לא מפחד מהמוות. אני מפחד לשכוח את הפנים שלהם".
משרד הפיתוח החברתי קרא ל"התערבות דחופה של מוסדות מקומיים ובינלאומיים, תוך התמקדות בתמיכה חודשית ביתומים, בשיקום מתקני הילדות שנהרסו ובהפעלת תוכניות אינטנסיביות של תמיכה נפשית".
אלא שכל עוד המעברים נותרים סגורים והכנסת הסיוע מוגבלת, הקריאות האלה נותרות שבויות במציאות. ילדי עזה אינם זקוקים רק ליום סמלי שבו יזכרו אותם. הם זקוקים לעתיד שאפשר לחיות בו, עתיד שיש בו ביטחון.
מאחורי כל ילד בעזה יש סיפור. סיפור של חלום שנדחה, של בית שלא שב, של אב שנעלם. ואף על פי כן, הילדים האלה ממשיכים לאחוז בעפיפוניהם, להרים את ידיהם אל השמים ולהתעקש על החיים.
