עזה, 8 במרץ 2026, וואפא, רים סוויסי
יום האישה הבינלאומי מצוין השנה כשאלפי נשים ברצועת עזה חיות באוהלים בלויים, בתנאי מחסור קשים, ונאלצות לשאת לבדן בעול יומיומי כבד שהמלחמה כפתה עליהן. בין טיפול בילדים, בישול על אש עצים והמתנה ממושכת בתורים למים, רבות מהן ממלאות תפקידים החורגים בהרבה מיכולתן הפיזית והנפשית.
ריהאם עביד, אלמנה ואם לשלושה המתגוררת במחנה אל-כרמה שבצפון-מערב הרצועה, מספרת כי מאז איבדה את בעלה היא נושאת לבדה בכל האחריות למשפחתה. "אני גם אמא וגם אבא", היא אומרת. "אני מטפלת בילדים, דואגת לאוכל, מלמדת אותם, מביאה את צורכי הבית ומחפשת מים לשתייה. הכול נופל עליי".
לדבריה, תנאי החיים והעומס המתמשך שינו אותה לבלי הכר. "אני כבר לא מוצאת זמן לעצמי. אני מרגישה שהזדקנתי בעשרות שנים, כי אני אחראית על הכול", היא אומרת. "זו אחריות כבדה מאוד. הכתפיים שלי לא נועדו לשאת משא כזה. אני זקוקה למי שיחלוק איתי את האחריות על הילדים, כי אני כבר לא עומדת בבדידות הזאת".
סיפורה של עביד משקף את מצבן של אלפי אלמנות ברצועה, שאיבדו את בני זוגן ונאלצות לגדל את ילדיהן באוהלים נטולי תנאי מחיה בסיסיים, בצל מחסור במזון ובתרופות ואיום מתמשך של רעב. לצד המצוקה הכלכלית, הן מתמודדות גם עם פגיעה נפשית עמוקה שנגרמה מאובדן חוזר ומהמלחמה המתמשכת.
יאסמין פראס, בת 34, מתגוררת באוהל בשכונת שייח' רדואן במערב העיר עזה. בעלה נפצע מרסיס בגבו ואינו מסוגל לנוע, ומאז היא הפכה למפרנסת היחידה של המשפחה. "אני מחפשת עבודה במקום בעלי, כי אין מי שיפרנס אותנו", היא אומרת. "אני מתמודדת לבד עם כל קושי. הבית, הילדים, הטיפול בבעלי, הכול באחריותי. אני יודעת שמחכה לי דרך ארוכה של עייפות וסבל, כי אין לי על מי להישען".
לדבריה, בכל חודש היא נאלצת להגיע אל התחנה הרפואית הסמוכה למחנה כדי להשיג טיפול לבעלה, ובמקביל מטפלת בו בעצמה משום שאינו מסוגל לזוז. "לפעמים אני מרגישה חסרת אונים מול כל זה", היא אומרת. "זה לא רק הסיפור שלי. יש אלפי נשים שנדחקו למציאות הזאת. אבל אני אוספת כוח בשביל הילדים שלי, שזקוקים לי עכשיו יותר מתמיד".
פראס מתארת תחושת קריסה כמעט יומיומית. "מוטל עליי משא שגם הרים היו מתקשים לשאת", היא אומרת. "הלוואי שבעלי לא היה נפצע. הוא מסוגל לשאת יותר ממני".
לרגל יום האישה הבינלאומי ביקשה להפנות מסר לעולם. "נשות עזה חשות עוול כבד", אמרה. "אנחנו מבקשות מכם לראות את מצבנו ולעזור לנו בכל דרך אפשרית".
גם סמיה חמודה, בת 40, רווקה, חיה באוהל לאחר שנעקרה עם הוריה משכונת שג'אעיה שבמזרח העיר עזה. שני הוריה מרותקים, והיא המטפלת היחידה בהם. "אני חיה עם ההורים שלי באוהל ודואגת להם לבד", היא אומרת. "זה נטל קשה מאוד לאשה אחת".
לדבריה, היא מתקשה לעמוד עוד בדרישות היומיום. "הלוואי שהיה לי אח או בן שיעזור לי לטפל בהם", היא אומרת. "אני כבר לא מסוגלת לשאת לבד את הדאגה לכל הצרכים שלהם בתנאים שבהם אנחנו חיים, במיוחד בתוך האוהל".
הקושי הגדול ביותר, לדבריה, הוא דווקא הפעולות היומיומיות הבסיסיות. "הדבר שהכי מתיש אותי הוא לעמוד בתור כדי להשיג אוכל ממטבח הסיוע במחנה", היא אומרת. "לפעמים אני מרגישה סחרחורת ובחילה מרוב תשישות ומרוב אחריות, אבל אין לי ברירה".
עורך הדין מוחמד אל-תלבאני, פעיל בתחום זכויות האדם, אמר כי עקירתם של אלפי תושבי עזה, ובהם נשים, מבלי להבטיח להם תנאי מחסה וצרכים בסיסיים, היא הפרה של המשפט הבינלאומי. לדבריו, ישראל, השולטת במעברים לרצועה, נושאת באחריות בהקשר זה.
עוד אמר כי המשפט הבינלאומי מבחין בין מטרות צבאיות לאזרחיות, וכי אזרחים אינם אמורים להיות יעד לתקיפות או לצעדים בלתי מוצדקים הפוגעים בחייהם. לדבריו, גם העברה כפויה של אוכלוסייה אזרחית ללא הכרח צבאי אסורה, והדבר משליך על היקף העקירה שנרשם ברצועה. "כפיית נשים לעזוב את בתיהן היא הפרה של המשפט הבינלאומי ושל אמנת ז'נבה הרביעית, שנועדה להגן על אזרחים בזמן מלחמה", אמר.
לפי נתונים רשמיים, יותר מ-188 אלף משפחות פלסטיניות נעקרו למרכזי מחסה שהקימה אונר"א כבר מהשבוע הראשון למתקפה, ב-83 בתי ספר של הסוכנות. עוד עולה מן הנתונים כי 20% מכ-55 אלף הנשים ההרות ברצועה סובלות מתת-תזונה, ויותר ממחציתן מוגדרות בהיריון בסיכון.
לפי הנתונים העדכניים ביותר של משרד הבריאות בעזה, יותר מ-714 אלף נשים לקו במחלות מידבקות שונות בעקבות העקירה הכפויה, ובהן דלקת כבד נגיפית ומחלות קשות נוספות.
אם תרצי, אכין לך עכשיו גם גרסה חדה יותר, ממש בסגנון כותרת ופתיח של הארץ, עם ליטוש נוסף של כל הציטוטים.
