עזה, 2 במרץ 2026 (וואפא) – מוחמד דהמאן
מקצוע ה"מסחראתי" הוא מן המסורות הרמדאניות העמוקות ביותר בתודעה העממית המוסלמית. הוא לא החל כמקצוע מוסדר, אלא כמנהג פשוט להעיר ישנים לסח'ור, ובהדרגה התפתח לאורך הדורות לאמנות עממית עם כלים, פיוטים, תופים וקצב משלו, שמוכר לקטנים ולגדולים כאחד.
בצורתו הקרובה למוכר כיום, שורשיו המאורגנים של המסחראתי מיוחסים למצרים בתקופה העבאסית. משם התפשט המנהג לאזור א-שאם ולחלקים נוספים בעולם המוסלמי, תוך התאמות בנוסח ובמנגינה לפי התרבות והסביבה המקומית. באזורים מסוימים בחצי האי ערב נהגו להודיע על זמן הסח'ור באמצעות האזאן הראשון, ולאחריו האזאן השני לציון האימסאכ ותפילת הפג'ר – מנהג שנותר נהוג עד היום.
עם השנים השתנה הסגנון מקריאה חולפת בסמטאות למופע עממי הכולל תוף, פנס ופיוטים. למסחראתי היה גם תפקיד חברתי מובהק: הוא קיבל מתנות סמליות מתושבי השכונה, אסף תרומות כספיות לקראת עיד אל-פיטר, ולעיתים קיבל בגדים ומזון – ביטוי לקשר ההדוק בינו לבין הרחובות שבהם עבר מדי לילה.
מהסמטאות של קיזאן א-נג'אר אל אוהל במוואסי
ניזאר א-דבאס, בן 53, איבד את ביתו באזור קיזאן א-נג'אר בדרום חאן יונס, וכיום הוא מתגורר עם משפחתו, תשעה ילדים, באוהל באזור אל-מוואסי.
בשיחה עם כתב וואפא סיפר כי הוא עוסק במסחראתי זה כ-25 שנה, מאז ימי מגוריו בסוריה ועד הגעתו לעזה. "עבורי זה מורשת, תחביב ומנהג שליווה אותי מילדות. ראיתי בכך שליחות חברתית לשם שמיים, בלי תמורה", אמר.
הוא נזכר באווירה שלפני המלחמה: "הרחובות היו מוארים, הפנסים קישטו את הבתים, והילדים יצאו איתי עם האורות הקטנים שלהם. בירכנו כל שכונה בשמה, שרנו לכל משפחה בשמה".
כעת, לדבריו, המציאות שונה: "אין תאורה ברחובות, אין בתים, אפילו התוף והלבוש שלי לא נותרו. כואב לי במיוחד כשאני קורא לבתים שכבר אינם קיימים, או מזכיר את שמות בעליהם שנהרגו".
למרות הכול, הוא מדגיש כי לא חשב להפסיק. "לא אוותר על זה כל חיי. אני אוהב לעשות טוב, במיוחד בחודש של חסד וברכה. המסר שלי לאנשים הוא סבלנות ועמידה איתנה, ושתבוא הקלה".
בין האוהלים: תוף שנאלם
פרג' אבו נאאג'י, בן 30 מצפון הרצועה, שביתו נהרס וכיום מתגורר באוהל סמוך להריסותיו, מספר סיפור אחר על התוף שנדם.
"יותר מעשר שנים אני עוסק במסחראתי. עם הזמן הרגשתי שזה חלק מהחובה שלי ברמדאן. אבל זהו הרמדאן השלישי שבו איני עושה זאת כפי שהייתי עושה בעבר", אמר.
לדבריו, בשנים האחרונות ההפצצות מנעו ממנו לצאת בלילות. השנה, לאחר מה שתואר כהפוגה, יצא בין האוהלים, אך המראה טלטל אותו. "מצאתי אנשים ערים ושואלים: מה נאכל לסח'ור? אין אוכל, אין תמרים, אין גבינות, אין מתוקים. אני קורא לבתים שהפכו לעיי חורבות, לשמות של אנשים שנהרגו או נעקרו. פעם הייתי חוזר עם מתנות, היום חזרתי עם כאב ועם דאגות של אנשים".
לבסוף החליט, לדבריו, להפסיק זמנית. "אנשים לא ישנים מרוב קור ומחסור. איך אעיר אותם?"
רמדאן ללא בית
נואל פרואנה מתגוררת עם בעלה ושלושת ילדיה באוהל במוואסי חאן יונס לאחר שביתם נהרס. "היינו נערכים לרמדאן ימים מראש, קונים קישוטים ופנסים, מחכים להכרזה של דאר אל-אפתא. השכונה הייתה מוארת, שירים נשמעו בכל מקום, והיינו מתעוררים לקולו של המסחראתי", סיפרה.
"היום החלפנו בית באוהל, וחשמל בחשכה שמוארת בפנס של הטלפון. הסח'ור הפך לעול, אוכלים כל דבר כדי להתחמם. חסר לנו קול המסחראתי שהיה סמל לשמחה", הוסיפה. לדבריה, הם מנסים לשמח את הילדים בפנסים מאולתרים מפחיות אלומיניום, ללא תאורה.
עטא מחמוד אל-קצאס, אב לארבעה בנים ושלוש בנות, סיפר כי המשפחה נהגה להתגורר בבניין אחד ברפיח ולהתכנס סביב שולחן אחד ברמדאן. "זה היה זמן של אחדות וביקורי קרובים. השכונה הייתה מלאה בקישוטים ובמפגשים אחרי תפילת תראוויח. הנשים עקבו אחרי המסחראתי מהמרפסות והגברים הזמינו אותו לסח'ור", אמר.
המלחמה פיזרה את המשפחה בין קיזאן רשואן, דיר אל-בלח ואל-מוואסי. שניים מבניו נהרגו בתוך שלושה חודשים והותירו שבעה ילדים. "אחרי תפילת השחר אני בוכה מגעגוע, ואמם בוכה עם שקיעת השמש. לרמדאן אין עוד טעם. החיים הפכו להעברת זמן. קשה לי כשאומרים לי 'כל שנה ואתה בטוב'", אמר.
בין אוהל לאוהל, בין תוף שנדם לשמות בתים שהפכו להריסות, עומד המסחראתי בעזה כעד לשינוי המשמעות. תפקידו אינו עוד רק להעיר לסח'ור, אלא לשמר זיכרון קולקטיבי שנמצא בסכנת כיליון.
ובכל זאת, יש ילדים שיוצאים אחריו, גם אם בצעדים מהוססים – כאילו נאחזים בחוט דק המחבר בין הווה של אוהלים לעבר שבו הסמטאות היו מוארות, הבתים מלאים, וקול התוף הכריז על שמחה שהייתה כאן פעם.
