עזה, 2 במרץ 2026 (וואפא) – סאמי אבו סאלם
דרך צלאח א־דין, החוצה את רצועת עזה למזרח ולמערב, הפכה בחודשים האחרונים למסלול תנועה דחוס ומדולדל. אחרי המתנה ממושכת בשולי הכביש, הצליחו נוסעים לעלות על אמצעי תחבורה מאולתר שהופיע ברצועה: עגלה בסיסית שבנה נפח מחלקי ברזל שנאספו בשטח, עם שני גלגלים שחוקים וכיסוי ברזנט. את העגלה גוררת מכונית שחלונה הקדמי מנופץ, דלתותיה ומגניה מעוכים, והמנוע שלה פועל, לפי הנוסעים, על שמן בישול או דלק שמיוצר מקומית.
המכונית יצאה ממרכז הרצועה לעבר העיר עזה, באיטיות, על צמיגים רופפים. מאחוריה השתרך טור של עגלות וכלי רכב נוספים, שנדחק בין בורות, מהמורות וקטעי כביש פגועים. סמוך לוואדי עזה קמה אחת הנוסעות, הציצה מבעד לפתח בברזנט המשמש חלון, התיישבה ואז קמה שוב, כאילו היא מחפשת נקודת ציון.
בצד הדרך נראה מוצב חדש של כוחות הכיבוש, שממנו ניתן להשקיף על האזור. האישה קמה שוב והביטה החוצה. אחד הנוסעים ביקש ממנה לשבת, מחשש לירי. היא התעקשה להמשיך להסתכל. לדבריה, היא מבקשת לראות את המקום שבו נהרג בנה.
היא נותרה עומדת בחזית העגלה, מול הפתח. הגשם הכה בפניה וגם חדר פנימה. הנוסעים נמנעו מלהעיר לה, אף שהרוח הקרה והטיפות פגעו בכולם. כשהעגלה הגיעה לנקודה מסוימת אמרה: כאן. כאן הרגו אותו. היא התיישבה ומחתה את דמעותיה ואת הגשם מפניה.
אישה שישבה מולה הניחה יד על כתפה ואמרה בבכי: הרגו את הבן שלי ואת בעלי. לדבריה, בעלה חיידר חסאן נהרג 25 ימים לאחר שבנה נהרג בבית הספר עלי בעזה.
לפי הטקסט, מאז ההכרזה על הפסקת האש באוקטובר 2025 נהרגו ברצועת עזה יותר מ־600 בני אדם. המספר מצטרף, לפי אותו דיווח, ליותר מ־72 אלף הרוגים מאז תחילת המלחמה ב־7 באוקטובר 2023. אחת האימהות אמרה בעגלה: הוא לא נהרג ברעב ולא בהפצצות, הוא נהרג אחרי הפסקת האש, וזה מכאיב לי יותר.
בוואדי עזה הצביע צעיר על נקודה סמוכה ואמר כי בני דודיו נהרגו שם בעת שניסו להשיג קמח בתקופת הרעב. לדבריו, במקום פעלה נקודת חלוקה של “הקרן ההומניטרית לעזה”, שבה נהרגו מאות צעירים בזמן שניסו להגיע לקמח. הצעיר, בן למשפחת א־נבאהין, סיפר כי הוא וקרוביו ניסו להתגנב להשיג קמח: היה ערפל, ופתאום מצאנו את עצמנו מאחורי שישה חיילים. חזרנו בזחילה. הידיים והפנים נפצעו.
לפי מקורות מקומיים שצוטטו בטקסט, כ־800 רעבים נהרגו בזמן שניסו להשיג קמח ומזון מנקודות חלוקה בדרום, במרכז ובצפון הרצועה, בעיקר בתקופת ההרעבה בין מרץ לאוקטובר 2025.
הדיבור על הרעב פתח רצף עדויות בתוך העגלה. טארק עשור ממחנה הפליטים אל־בורייג’ סיפר כי ביולי האחרון יצא עם קבוצה של צעירים מן המחנה לנקודת חלוקה. כשהגיעו לוואדי עזה, לדבריו, נפתחה אש מצד חיילים. חברו נפגע מירי שחדר לבטנו ולחזהו. עשור אמר כי פינה אותו לבדו לנקודת טיפול שדה וחזר לחפש קמח. היינו רעבים, כשאני נזכר אני לא מבין איך הסתכנתי, אבל הרעב שיגע אותנו, אמר.
צעיר נוסף, איוב אל־מוקדאמה, סיפר כי חברו מחמוד אל־קלקילי נהרג עוד לפני שהגיעו ליעד. נשאתי אותו לבדי, ומאז לא חזרתי לשם, אמר.
גם עלי עוואג’ה, תושב צפון הרצועה השוהה כיום במרכזה, סיפר על הרעב בגל הראשון בצפון. לדבריו, אכל עשבים מרים. הוא תיאר כיצד הגיע בבית החולים כמאל עדואן לחפש מזון, אך מצא מעט מאוד, שיועד בעיקר לפצועים ולחולים. לא ידענו אם נמות מירי, מהפגזה על בית החולים או מרעב, אמר. לדבריו, כוחות הכיבוש דרשו מהשוהים להתפנות, אך רבים מן היוצאים הותקפו בדרך. לבסוף יצא הוא וקבוצת צעירים בלילה גשום כדי לצמצם חשיפה לתצפית מהאוויר, ולאחר מכן פנה דרומה.
עוואג’ה סיפר כי הלך בחשכה בין הריסות, בורות וקטעי כביש שבורים, בקור, כשפיצוצים נשמעים מפעם לפעם והוא מתקשה לרוץ בשל הרעב. לדבריו, הגיע לבית הספר זינב בג’באליה, שבו הצטופפו משפחות עקורות, אך לא מצא אפילו חתיכת לחם. אז, סיפר, החל ירי פגזים לעבר בית הספר. נהרגו אזרחים, ופצועים והרוגים היו בחצר. לא היה ברור מי הרוג ומי פצוע. לא היו אמבולנסים ולא תקשורת, ומי שזז – הסתכן, אמר. הוא הוסיף כי לא הצליח להישאר במקום, לא המשיך דרומה ולא חזר לבית החולים, ולבסוף שב לסמטאות מחנה ג’באליה.
לאורך דרך צלאח א־דין נראו אזרחים אוספים עצים בין דיונות חול לערימות הריסות, בשל מחסור בגז לבישול בעקבות המגבלות על הרצועה. הנוסעים אמרו שהאזור אינו בטוח: מהמוצבים המוארים נפתחת מעת לעת אש לעבר כל תנועה, והסיכון חל גם על כלי רכב חולפים.
הטקסט מתאר גם את “הקוביות הצהובות” המסמנות את הקו, שלדברי הנוסעים הוזז כמה פעמים ומתקרב בהדרגה, והפך בעיניהם לסימן אזהרה. מי שמתקרב אליהן, אמרו, עלול להיפגע.
הדרך, המשתרעת מרפיח בדרום ועד בית חאנון בצפון לאורך כ־45 קילומטרים, מתוארת כציר שבעבר ליוו אותו פרדסי הדרים וזיתים, בתים ועסקים. כעת נותרו משני צדדיה חורבות, וההרס מתגבר ככל שמתקרבים לשכונת זיתון.
בנייני מגורים, וילות, מחסני מזון, מוסכים, מסעדות וסדנאות מקומיות הפכו לערימות הריסות. לפי הדיווח, חלק מהמבנים נפגעו גם לאחר ההכרזה על הפסקת האש. משפחות הקימו אוהלים ליד שרידי בתיהן, ואחרות שיקמו חדרים חלקיים כדי למצוא מחסה, אף שסכנת קריסה נמשכת. לפי צוותי חילוץ שצוטטו, מאז הפסקת האש קרסו 48 בתים שניזוקו, ו־19 בני אדם נהרגו.
בשולי הרחובות חזר ונשנה מראה של תורים סביב מכליות מים חינמיות של ארגוני סיוע, שמגיעות בליווי צוות צילום “לתיעוד”. לפי הטקסט, הרצועה סובלת ממחסור במים בשל הרס בארות, רשתות וחלק ממאגרי מי השתייה במהלך המלחמה. מקורות ב“שלטון המקומי” מסרו כי כ־80% מתושבי הרצועה אינם יכולים להגיע למים נקיים. המיוחד של האו״ם לזכות למים, פדרו ארויו אגודו, אמר בשבוע שעבר כי הוא מסכים עם דיווחים בינלאומיים שלפיהם ישראל משתמשת במים ככלי מלחמה, וכי כ־90% ממתקני ההתפלה והטיהור בעזה נהרסו או נפגעו.
בין הסמטאות נראו צעירים נושאים בלוני גז על כתפיהם כדי לקבל מכסה של שמונה קילוגרמים שמגיעה אחת לכמה חודשים, או כדי לקנות לפי היכולת. לפי הדיווח, מחיר הקילוגרם ירד לכ־80 שקלים ברצועה.
אחד הנוסעים בעגלה, בן למשפחת אל־פרא, ישב רוב הדרך שותק ושאל שוב ושוב היכן הם: האם הגיעו לאל־בורייג’, לנצרים, לכיכר המדינה, לשכונת זיתון. הוא אמר שזהו מסעו הראשון מן הדרום לצפון מאז שחזר ממצרים לפני יומיים, ובידיו תרופה שנמסרה לו להעביר לחולה המאושפז בבית החולים האהלי הערבי (המעמרני). ראינו תמונות בטלוויזיה, אבל לא דמיינתי שההרס כזה, אמר.
העגלה הגיעה לכיכר פלסטין במרכז העיר עזה. שם התפתח עימות שגרתי בין הנהג לנוסעים סביב מחסור במזומן ובעודף. לנוסעים אין “פֶקָה”, הנהג מסרב לקבל שטרות בלויים, וגם אם יקבל – אין לו עודף. לפי הטקסט, המשבר הזה נמשך על רקע מניעת הכנסת שטרות חדשים לרצועה בידי כוחות הכיבוש.
