סלפית, 28 בפברואר 2026 וואפא עולא מוקאדי
בקצה הכפר מסחה, מערבית למחוז סלפית, הצליל הראשון שעולה מן המקום הוא חריקת שער ברזל. מונירה אל־עאמר, בת 61, פותחת אותו לאט, כמעט בלחש, כאילו כל תנועה עלולה להפר את השקט שמוכתב לה מבחוץ.
בית המשפחה ניצב מאחורי גדר ההפרדה, תחת מצלמות וגדרות תיל, במרחב שנותק מהמשך הכפר ומהמסלול היומיומי הטבעי של תושביו. מרחק של עשרות צעדים בלבד מפריד בינו לבין הבית האחרון במסחה, בתי הספר, המרפאות והשירותים הבסיסיים, אך המרחק הזה הפך לשנים ארוכות של בידוד.
לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, בכפר מסחה חיים כ־2,822 תושבים. הבית של אל־עאמר הוא, לפי הדיווח, הבית הפלסטיני היחיד במחוז שמבודד מאחורי הגדר. סביבו נבנו יחידות התנחלות של התנחלות “אלקנה”, שהוקמה על אדמות הכפר בשנת 1978. מה שהחל על שטח של כ־50 דונם התרחב לאורך השנים, השתלט על אלפי דונמים והלך וסגר על הבית עד שנלכד בתווך שבין הגדר להתנחלות.
בתוך המרחב הזה אל־עאמר מנהלת כלכלה שנמדדת בזמן, בהיתרים ובהגבלות. היא יוצאת מן הבית כשהיא יודעת שכל נסיעה לעבודה היא מסע ארוך אל פרדסי התפוזים ומטעי הזיתים בעזון שבמחוז קלקיליה, אזור שגם הוא, לדבריה, היה בעבר כפוף להגבלות כניסה. שם היא עובדת כבר עשרות שנים כדי להבטיח הכנסה בסיסית.
“האדמה הייתה מקור הפרנסה היחיד למשפחה שלי, שישה ילדים”, היא אומרת. “היינו עובדים שעות וחוזרים לפני החושך בגלל צרכים צבאיים וביטחוניים. אין לי ברירה. או שאני עובדת, או שאני נחנקת כאן לבד בתוך כל המצור הזה”.
במקביל לעבודתה כשכירה, אל־עאמר מנסה לייצר הכנסה מקומית מתוך הבית. היא מוכרת תוצרת ביתית כמו עלי מלוח’יה, עגבניות מבושלות, עלי גפן ומפתול. “זה בית המשפחה, ואני רוצה שהמשפחה שלי תמצא בו טוב”, היא אומרת, ומסבירה שהפעילות הזו מאפשרת לה מינימום של עצמאות כלכלית בתוך תנאים שמצמצמים כמעט כל אפשרות תנועה.
בשנים האחרונות, לפי הדיווח, ההחמרות סביב הבית התגברו. גדרות תיל נוספות ושערים חדשים צמצמו עוד יותר את היכולת להיכנס ולצאת ללא היתרים רשמיים של רשויות הכיבוש. גם ביקורים הפכו, לדבריה, לבלתי אפשריים, מה שמקשה על הפעילות הכלכלית ועל קשרים משפחתיים וחברתיים. “כשבנינו את הבית חיינו בחופש”, היא מספרת. “בעלי יצא לעבודה, אני הייתי עם הילדים. היום ההתנחלות מקיפה אותנו מכל צד”.
בשנת 2004, כך לפי הדיווח, נמסר למשפחה כי הבית ייכלל מאחורי הגדר, והוצבו בפניה שתי אפשרויות: לעזוב או להישאר תחת מגבלות. בהמשך נסגר האזור בשני שערי ברזל, האחד בשליטת רשויות הכיבוש, והאחר בידי המשפחה, כשאפשרות החלפת המנעולים נשמרת בכל עת. אל־עאמר מתארת אירוע שנחרת בה: “סגרו עלינו את השער. חצי משפחה הייתה בחוץ וחצי בפנים. בתוך דקות התחלקנו לשני צדדים של הגדר”.
הבית, לפי התיאור, הפך למרחב תחת פיקוח קבוע, עד לרמת פרטים יומיומיים. לעיתים, כך נטען, די בכך שהשער נותר פתוח דקות ספורות כדי שתגיע דרישה לסגור אותו מיד, לצד איום בענישה.
ב־25 במאי 2021 מת מפרנס המשפחה, האני אל־עאמר, מהתקף לב חריף. מאז, לפי הדיווח, נושאת מונירה לבדה את האחריות לבית, בתוך בידוד שמכביד גם כלכלית וגם חברתית. הכובד הזה מתבטא גם בגוף. לאורך השנים הופיעו אצלה תסמינים של שחיקה: כאבי גב, עייפות שרירים, לחץ דם גבוה וסוכרת. למרות זאת, היא ממשיכה לצאת לעבודה “עם תקווה קטנה ורצון להישאר”.
בכתבה מובאת גם התייחסות למחקר של מוניר אבו רחמה (2022), שבחן את ההשפעות הכלכליות של גדר ההפרדה על המשק הפלסטיני. לפי המחקר, הגדר פגעה בכלל המגזרים הכלכליים, והחקלאות היא מן הנפגעים המרכזיים.
בהמשך מובאת התייחסות להיבטים משפטיים. לפי הדיווח, אמנת ז’נבה הרביעית מ־1949 קובעת חובות הגנה על אוכלוסייה אזרחית תחת כיבוש, לרבות חופש תנועה, נגישות למזון ולבריאות ושמירה על כבוד האדם. מצוטטת גם סעיף 27 באמנה העוסק בחובה לנהוג באנשים מוגנים באנושיות ולהגן על חייהם ועל כבודם. כמו כן מוזכר כי בית הדין הבינלאומי לצדק קבע בחוות דעת מייעצת בשנת 2004 כי בניית הגדר בתוך השטחים הכבושים מפרה את המשפט הבינלאומי, וקרא להסרתה ולפיצוי הנפגעים. עוד נזכרה החלטת מועצת הביטחון 2334 שקבעה כי ההתנחלויות אינן חוקיות וקראה להפסקתן.
מנהל מרכז “חוריאת”, חלמי אל־אערג’, אומר בכתבה כי חופש תנועה הוא זכות מעוגנת במשפט ההומניטרי הבינלאומי, וכי המדינה הכובשת מחויבת להבטיח תנאי חיים ראויים ולא להטיל מגבלות מכוונות שנועדו לדחוק אוכלוסייה לעזוב. לדבריו, המדיניות הזו עלולה להגיע לרף של עבירת מלחמה ולגלם הפרה חמורה של הדין הבינלאומי.
ברמה המקומית מצוטט גם נעים חרב, נציג “הכוחות הלאומיים” במחוז סלפית, הטוען כי המציאות שנכפתה על המשפחה הפכה לדוגמה של פגיעה שיטתית בזכות לחיים בכבוד. הוא מתאר שגרה שבה כניסה ויציאה כפופות להיתרים ולזמנים שאינם יציבים, ולעיתים “למצב הרוח של החייל ולהחלטות שרירותיות”.
בכתבה מצורפים גם נתונים כלכליים רחבים יותר. לפי הודעה משותפת של רשות המטבע הפלסטינית והלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, המשק הפלסטיני רשם עלייה חשבונאית של 4% בשנת 2025 לעומת 2024, אך התוצר המקומי הגולמי עדיין משקף קיפאון ממושך והוא נמוך בכ־24% מרמתו בשנת 2023. לפי אותה הודעה, התוצר ברצועת עזה ירד בשנת 2025 בשיעור של 84% לעומת 2023, בעוד שבגדה המערבית נרשמה ירידה של 13% בתקופה המקבילה. לצד זאת נרשמה בגדה עלייה מוגבלת של 4.4% לעומת 2024, בעוד שעזה המשיכה להתכווץ עם ירידה נוספת של 8.7% באותה שנה.
לפי הנתונים, ענף השירותים מהווה כ־60% מן הכלכלה, לעומת כ־19% בלבד לענפים יצרניים, דבר שמגביר פגיעות לזעזועים. החקלאות ירדה בשיעור של 18% לרמה של כ־686 מיליון דולר. שיעור האבטלה בשנת 2025 עמד על 46% בכלל פלסטין, 28% בגדה המערבית ו־78% ברצועת עזה.
במסחה, הנתונים וההצהרות מתכנסים לשגרה אחת, מצומצמת ושקטה. אל־עאמר מתארת כלכלה שמתקיימת “בין הגדר לשערים”, כשהחיים עצמם נמדדים ברגע שבו שער נפתח, ובשאלה מתי יסגר שוב.
