עזה, 27.2.2026 (וואפא, מוחמד דהמאן)
עדנאן אבו לבדה, בן 30 מרפיח, בנה את חייו לאט ובשקט. מסעדה קטנה לאוכל עממי, אחריה עוד אחת. פלאפל, חומוס, פול. הוא קם מוקדם, עבר בין העובדים, בדק סירים וחומרי גלם, וניהל בידיים את העסק. מה שנשאר בסוף היום הוא חסך. כך הקים בית חדש. הוא הספיק לגור בו חודשים ספורים בלבד, בית שייעד לחיי נישואים ולתחילת משפחה.
המלחמה טרפה את הקלפים בתוך זמן קצר. רפיח, הוא אומר, נמחקה מול עיניו. הבית החדש נותר נעול. המסעדות נשארו מאחור עם כל הציוד. אבו לבדה נדחק לעקירה בכפייה אל אזור אל־מוואסי, על חוף חאן יונס. בתחילה החזיק בתקווה שזה זמני. אבל הימים נמשכו, המרחב הצטמצם, והחזרה התרחקה. “רפיח היא זיכרון חרב”, הוא מתאר.
באל־מוואסי, בין חול לים, בתוך מרחב של אוהלים בלויים ורוח שחודרת לכל פתח, הוא עמד מול שאלה אחת: איך ממשיכים. מסעדות כבר אין. אבל המקצוע נשאר. אבו לבדה פתח מטבח צנוע והתחיל לבשל לעקורים שכבר נשחקו מרעב ומחוסר יציבות.
הוא מספר לוואפא שהתחיל “באמצעים הכי בסיסיים, בציוד ומטבח צנועים, אבל הצורך היה גדול יותר מכל יכולת”. בתחילה בישלו מה שהיה אפשר וחילקו לאוהלים הקרובים. בהמשך, כשנפתחו ערוצים מצומצמים של תמיכה, הוא יצר קשר עם מוסדות ועם אנשים פרטיים כדי להכין ארוחות שמגיעות לעקורים, במיוחד בחודש רמדאן.
אחת הזירות המרכזיות לפעילות הזאת היא מחנה אל־טאהר, השייך למשפחת אל־חאג’ יעקוב אל־ע’א. לפי הדיווח, המחנה כולל יותר מ־250 משפחות שנעקרו מאזורים שונים ברצועה. ברמדאן מארגנים בו איפטארים משותפים. אבו לבדה, יחד עם גורמי סיוע ותורמים, הצליח להעמיד כמה שולחנות איפטאר שאספו עשרות משפחות תחת אוהל אחד, ארוחה שמחזירה, ולו לרגע, תחושה של סדר.
באחת מארוחות האיפטאר הללו ישבה אבתסאם אל־ח’אלדי, אם לבן ושלוש בנות. בעלה נהרג ביולי 2025, ומאז היא נושאת לבד את נטל הבית. היא תיארה איך הילדים מבקשים בשר, איך בבית כבר אין בשר או עוף, ואיך התפריט היומי הצטמצם למה שאפשר להשיג. היא החליטה לקחת אותם לאיפטאר המשותף, “ובאותו יום הגישו עוף עם אורז. אכלנו כולנו. הריח היה טוב, והכמות הייתה סבירה”. מאז, אמרה, היא משתדלת להגיע בכל פעם שמתקיים איפטאר.
עבור אל־ח’אלדי זו לא רק ארוחה. זה רגע שבו המשפחה זוכה שוב לטקס שהמלחמה פירקה: ישיבה משותפת, אוכל שמרגיש חגיגי, ילדים שמפסיקים לשאול למה שוב רק עדשים ותפוחי אדמה.
במחנה חי גם זוהיר אל־קרה, בן 58 מחאן יונס, אב לשבעה ילדים. אחד מבניו נהרג, וחלק מילדיו סובלים ממחלות תורשתיות. הוא ואשתו אינם עובדים, והמשפחה נשענת כמעט לגמרי על תבשילי צדקה ועל סיוע. אבו לבדה אומר שהוא מתייחס למקרה שלו “באופן אנושי”, ומנסה להביא את האוכל עד לפתח האוהל בגלל מצבם הבריאותי של הילדים. בתוך המציאות הזאת, ארוחה יומית כבר אינה רק מזון. לפעמים היא תנאי מינימלי לשגרה רפואית.
אל־קרה עצמו אומר שהם “חיים על מה שמגיע מהמטבחים הציבוריים”, ושבלעדיהם לא היה ברור כיצד יצליחו להשיג אוכל, במיוחד כשהמחירים זינקו ביחס למה שהכירו לפני המלחמה.
גם חמאדה אל־קאדי, בן 50, מתאר את האיפטארים המשותפים כנקודת אחיזה חברתית. הוא מגיע “בגלל האוכל של יחד”, הוא אומר, בגלל השיחה עם שכני האוהלים וההזדמנות לשבור משהו מן הבידוד. אבל הוא לא מסתיר גם את הסיבה הכלכלית: הם אינם מסוגלים לעמוד בהוצאות היומיומיות, והסיוע חוסך חלק משמעותי, בעיקר נוכח יוקר המחיה.
באל־מוואסי, שם האוהלים נערמים לאורך החוף, היוזמות אינן נמדדות בגודלן אלא בהשפעה הישירה שלהן: צמצום רעב, הורדת לחץ יומיומי, והחזרת דפוס חיים בסיסי לתוך מרחב זמני שלא מפסיק להתארך. המטבח שהתחיל מכירה קטנה הפך למקום מפגש ולנקודת נשימה עבור משפחות שאיבדו בית, רכוש וקרובים.
אבו לבדה, שאיבד את הבית החדש ואת עסקיו ברפיח, מתעקש לא להגדיר את חייו כחורבן מלא. הוא מנסה לבנות מחדש דרך השירות לאחרים, וממתין ליום שבו יחזור לעירו ויפתח שוב את הדלתות, לא רק כדי למכור אוכל עממי, אלא כדי להוכיח שחיים יכולים להיבנות מחדש גם אחרי שהכול נשאר מאחור.
לפי הדיווח, במהלך יותר משנתיים ניהלו כוחות הכיבוש מלחמה ברצועת עזה שהותירה יותר מ־72 אלף הרוגים ולמעלה מ־171 אלף פצועים, רובם ילדים ונשים, והביאה להרס שפגע בכ־90% מן התשתיות. עוד נמסר כי למרות הסכם הפסקת אש שהושג באוקטובר האחרון, נמשכות הפרות יומיומיות שהביאו למותם של 618 בני אדם ולפציעתם של 1,663 נוספים.
