טובאס, 22 בפברואר 2026 (וואפא) – אל־חארת׳ אל־חוסני
נאיף זוואהרה הגיע ב־1997 לאזור אל־בורג׳ בבקעת הירדן הצפונית, לאחר תקופה שבה שהה באום אל־ג׳מאל הסמוכה. הוא היה אז בן 22, ובאותה שנה נישא והקים משפחה. במשך כמעט שלושה עשורים הוא התפרנס מרעיית מקנה, נע בין ההרים שסביב האוהלים, בלי שראה בכך סיכון יוצא דופן. בשנתיים האחרונות, לדבריו, חל שינוי שהשפיע על האזור כולו ועל משפחות נוספות שחיו בו.
לפי זוואהרה, בשנים האחרונות התרחבה נוכחות של מאחזים רועיים על פסגות סמוכות. הוא מתאר תהליך הדרגתי שכלל השתלטות על שטחי מרעה, ניסיונות להרחיק רועים, ולאחר מכן תקריות חוזרות סביב אוהלים. “התחלנו להיתקל במתנחלים מאז 2018, אבל אז הדברים עוד נראו רגילים”, אמר. באותה שנה, לדבריו, הובא עדר בקר והוחזק בדיר, ובהמשך התגבר החיכוך. זוואהרה אומר שהקושי המרכזי מבחינתו היה כניסות חוזרות לאזור מגוריו, לעיתים בשעות הלילה. “בלילות האחרונים זה הפך בולט יותר, והתחושה הייתה של פחד”, אמר.
בחודש הנוכחי, על רקע תקריות שמייחסות המשפחות למתנחלים, עזבו כעשרים משפחות את ריכוזי אל־בורג׳ ואל־מייטה. זוואהרה היה בין מי שעברו לאזור בשם סאפח תיאסיר, מצפון־מזרח לטובאס. המשפחות שעזבו מתארות אובדן מוחשי: אוהלים, ציוד, ושגרת חיים שנקטעה. ליד האוהל שהקים לפני ימים אמר: “השארנו מאחור את האדמה, את האוהלים, את הדברים שלנו”. הוא הוסיף: “שלושה דורות יצאו, אני, הילדים והנכדים”.
בנו, מוחמד, חזר באותו יום בזהירות למקום המגורים הקודם כדי להביא חפצים בסיסיים למחיה. על רקע מעברן של משפחות נוספות למקומות אחרים עולה, בשיחה עם תושבים, השאלה אם החוויה הזו מזכירה להם את סיפורי העקירה מ־1948.
יסרא מוחאמיד, ממחנה הפליטים אל־פארעה, אמרה כי בעיניה יש דמיון בתחושת ההתחלה הזמנית שהופכת לקבועה. היא סיפרה שכפרה אל־כפרין, סמוך לאום אל־פחם, היה עשיר במעיינות ובוסתנים, ולכן נחרת בזיכרונה כמקום ירוק ופורה. “כשיצאנו חשבנו שזה לזמן קצר ונחזור”, אמרה. “לקחנו רק את הדברים היקרים”. זוואהרה, מנגד, נשמע פחות אופטימי. “זה מזכיר את מה שקרה לסבים שלנו, אבל אין תחושה שזה עניין של ימים”, אמר.
לדבריו, התחושה הזו מתחזקת גם על רקע הצהרות של שרים בממשלה בישראל על החלת ריבונות בבקעת הירדן ובאזורים נוספים בגדה המערבית. מוחאמיד תיארה את יום העזיבה שלה: היא הייתה ילדה ומילאה מים מהמעיין, וכשחזרה ראתה משפחות שכבר החלו לצאת, אחרי אירועים בכפרים סמוכים. זוואהרה מתאר מציאות שבה החיכוך הגיע גם לתוך מרחב המחיה עצמו והוביל אותו לעבור לאזור סמוך לטובאס.
גם במקום החדש, הוא אומר, הוא לא חש שהתנתק מהאירוע. לדבריו, כבר ביום שבו החל להקים את האוהל ראה מתנחלים בסביבה, והצביע על מאחז בראש הר סמוך. “כנראה שלא יהיו כאן הרבה לילות שקטים”, אמר.
ברקע הדברים מובאים גם נתונים מתוך הדוח השנתי של הרשות להתנגדות לחומה ולהתנחלויות לשנת 2025. לפי הדוח, נרשמו 23,827 תקיפות שבוצעו בידי כוחות הביטחון בישראל ומתנחלים נגד תושבים פלסטינים ורכושם ברחבי הגדה המערבית. מהנתונים עולה שכוחות הביטחון ביצעו 18,384 תקיפות, מתנחלים ביצעו 4,723, וב־720 מקרים דווח על מעורבות משותפת. בדוח נטען כי התמונה המצטברת מצביעה על קשר הדוק בין פעילות כוחות הביטחון לבין פעילות המתנחלים בשטח.
לפי הדוח, הרשויות בישראל מחזיקות שליטה בפועל בכ־41% משטח הגדה המערבית, שולטות בכ־70% מן השטחים המסווגים כ־C, ומחזיקות ביותר מ־90% משטח בקעת הירדן הפלסטינית באמצעות צווים צבאיים והליכי הפקעה. הדוח קובע כי מגמות אלה מצמצמות את המרחב הפלסטיני ומקשות על התפתחות מדינה פלסטינית בת־קיימא.
באשר לאלימות מתנחלים, לפי הדוח במהלך 2025 נהרגו 14 פלסטינים, תועדו 434 שריפות מכוונות ברכוש ובשדות, מהן 307 ברכוש פרטי ו־127 באדמות חקלאיות, בעיקר במחוזות רמאללה, שכם, חברון וטולכרם. עוד נכתב כי תועדו 892 תקיפות שהובילו לעקירה, השחתה והרעלה של 35,273 עצים, בהם 26,988 עצי זית. לפי הדוח, תקריות אלה לוו גם בעזיבתם של 13 ריכוזים בדואיים פלסטיניים, הכוללים 197 משפחות, 1,090 בני אדם, תהליך שמתואר בו כעקירה כפויה שנעשית לאורך זמן.
