עזה. מאת ספא ברים- וואפא: 

בעזה נכנסים לרמדאן כשהשאלה המרכזית כבר לא קשורה לאוכל. היא קשורה למי נשאר. מי יישב סביב השולחן, ומי נעלם מאז אוקטובר 2023.

עשרות אלפי עקורים ברצועה מתארים את רמדאן כחודש של דאגה מתמשכת ואבל מצטבר. החודש שהיה מזוהה עם קישוטים, ביקורי משפחה ורעש של בית, הפך עבור רבים לרצף של ימים תחת אוהלים דקים שלא מגינים לא מחום ולא מקור, עם חיים שמצטמצמים לשטח קטן, בישול על אש מאולתרת, וחיפוש מתמיד אחרי תחושת ביטחון שלא קיימת.

באל־מוואסי, מערבית לח’אן יונס, יושבת אום מוחמד אל־ערג’א, בת 46, שנעקרה מרפיח. היא אומרת שכבר מזמן הפסיקה לחשוב על רשימת קניות לרמדאן ועל פנסי הקישוט שהיו ממלאים את מרפסת הבית לפני המלחמה. הבית, לדבריה, נהרס לפני שנתיים. אבל הבית הוא לא העיקר. העיקר הם האנשים. בעלה אבראהים, בן 50, נהרג בתחילת המלחמה. בנה מוחמד, בן 20, עדיין מוגדר נעדר. היא מסכמת את החודש במשפט אחד שמנקה את כל הקישוטים מסביב: “אנחנו רוצים רמדאן שיש בו ביטחון, לא יותר”.

גם אלאא סלאח, בת 35, מתארת את רמדאן כזמן שבו הזיכרונות מציפים לפני הצלחות. היא נעקרה שלוש פעמים מאז תחילת המלחמה. את רמדאן 2024 העבירה כעקורה ברפיח. ב־2025 ניסתה לחזור לבית שניזוק חלקית בח’זאעה, ממזרח לח’אן יונס, וחיה בין קירות סדוקים. אחר כך הגיעו ההפצצות והעקירה השלישית, שוב לאל־מוואסי. “הפחד הכי גדול הוא שאין ביטחון בשום מקום”, היא אומרת, “ושנתעורר לעקירה חדשה דווקא ברמדאן”.

לפי סוכנות הידיעות וואפא, גם לאחר ההכרזה על הסכם הפסקת אש באוקטובר האחרון, ההפצצות בעזה מתחדשות מעת לעת, ומותירות הרוגים, פצועים ונעדרים.

באותו מרחב של אוהלים, חנאן עבד א־רחמן, בת 30, אם לשלושה ילדים שאיבדו את אביהם, מתארת מציאות של בית שנמחק והוחלף בחול רטוב. היא אומרת שפעם היו פורשים שטיח גדול לתפילה משותפת, והיום מתפללים על הקרקע. ליד האוהל היא מצביעה על פינת בישול קטנה: אבנים שמשמשות כירה, סירים שהושחרו מעשן, וערימת עצים שהיא “הדבר הכי יקר”, כי היא מקור החום והאש והבישול. היא מספרת שכוחות הכיבוש הרגו את בעלה ביוני האחרון, ומאז היא נושאת לבדה את נטל ההישרדות. הרגע שמפורר אותה, לדבריה, הוא השאלה של בנה הצעיר יזן: “האם אבא צם איתנו בגן עדן”. היא מחבקת אותו, בלי תשובה.

אבו עומר זענונה, בן 55, שנעקר מעזה לאל־מוואסי, אומר שהפחדים באוהלים לא מגיעים לבד. הם באים בשרשרת: דאגה לאוכל, דאגה למחירים, ודאגה שמחר שוב ירוצו. הוא מדבר על יוקר מחיה חריג שמצמצם את היכולת להכין איפטאר וסח’ור. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המחירים לצרכן בעזה עלו ב־1.42% בינואר 2026 לעומת דצמבר 2025. אותו מקור מציין כי לפני המלחמה העלייה השנתית עמדה סביב 3%, ואילו לאחריה נרשם זינוק שעולה על 230%, על רקע עצירת אספקה, מחסור בסחורות יסוד, סגירת מעברים ומניעת כניסת סיוע.

זענונה מוסיף שהאוהל לא מגן עליהם לא מחום ולא מקור, והמשפחה שאמורה להתכנס ברמדאן כבר לא תתכנס כמו פעם. הוא איבד את בנו עומר, בן 25, בהפצצה על אוהלי עקורים לפני כמה חודשים.

בסוף היום, העקורים חוזרים לאותה שאלה. האם רמדאן הבא יגיע כשהם עדיין כאן. או שהם יחזרו לבתים שנשארו מאחור מתחת להריסות.

ובתוך השבר הזה, הבקשות שלהם קצרות ומעשיות: שהעקירה תיפסק, שהמלחמה תיגמר, שיתברר גורל הנעדרים, ושברמדאן הבא לא יהיו עוד אוהלים.