עזה, 16 בפברואר 2026 — ספאא אלברים
לקראת רמדאן, עשרות אלפי עקורים ברצועת עזה נכנסים לחודש הצום כשהשאלה הראשונה איננה מה יהיה על השולחן, אלא מי חסר סביבו. מה שהיה חודש של מפגש משפחתי וסדר יום מוכר, הפך אצל רבים לרצף של היעדר, אוהלים שבריריים ומאבק יומיומי על בסיס החיים.
במוואסי ח׳אן יונס, בתוך אוהל מאולתר, יושבת אום מוחמד אל־ערג׳א, בת 46, שנעקרה מרפיח. היא אומרת שכבר אינה מחשבת קניות, קישוטים או פנסים, שהיו ממלאים את מרפסת ביתה לפני המלחמה. הבית, לדבריה, נהרס לפני שנתיים. ״אני לא חושבת על מה מכינים לרמדאן״, היא אומרת. ״אני חושבת על מי איננו. בעלי אבראהים, בן 50, נהרג בתחילת המלחמה. בני מוחמד, בן 20, עדיין מוגדר נעדר. והבית שהיה מאחד אותנו סביב שולחן אחד איננו״.
היא מתארת כיצד נהגו להכין קישוטים יחד עם ילדיה, מוחמד, עבדאללה בן 18 ועמאר בן 14. ״היינו מתחרים מי יתלה את הסהר ואת הפנס. היום נשארו לי תמונות. אין מקום לשמחה״. היא מסכמת במשפט קצר: ״אנחנו רוצים רמדאן עם ביטחון. לא יותר״.
לפי מקורות רפואיים ברצועת עזה, מניין ההרוגים מאז 7 באוקטובר 2023 עומד על 72,061, ומניין הפצועים על 171,715. לפני יותר משנה הוערך כי יותר מ־1.93 מיליון בני אדם, כ־85% מתושבי הרצועה, נאלצו להיעקר בתוך הרצועה או מחוצה לה, וחלקם עברו עקירה חוזרת ונשנית.
אלאַא סלאח, בת 35, שנעקרה ממזרח ח׳אן יונס למוואסי, אומרת שרמדאן הפך לחודש של התמודדות ישירה עם אובדן. ״ברגע שקוראים לשבירת הצום, הזיכרונות עולים לפני הצלחות״, היא אומרת. לדבריה, משפחתה נעקרה שלוש פעמים מאז תחילת המלחמה. את רמדאן 2024 העבירה כעקורה ברפיח. ברמדאן 2025 חזרה לבית שנהרס חלקית בח׳זאעה, ממזרח לח׳אן יונס, וחיה בין קירות סדוקים עד שהפגזות אילצו עקירה נוספת למוואסי. ״הפחד הוא שאין מקום בטוח״, היא מוסיפה, ״ושנתעורר שוב לעקירה חדשה, דווקא ברמדאן״.
ברצועה מציינים כי מאז ההכרזה על הפסקת אש באוקטובר האחרון, הירי והתקיפות מתחדשים מעת לעת ומותירים הרוגים, פצועים ונעדרים.
חנאן עבד אל־רחמן, בת 30, אם לשלושה יתומים, יושבת מול אוהלה וצופה בילדיה אוספים פחיות ריקות כדי להכין מהן פנסים קטנים. היא מתארת מעבר חד מחיי בית לשגרה של הישרדות: ״הבית היה רחב. היינו פורשים שטיח ומתפללים יחד. עכשיו אנחנו מתפללים על חול רטוב״.
באוהל שלה יש פינת בישול מצומצמת. כירת אבנים מאולתרת, סירים שהשחירו מעשן, וערימת עצים מסודרת בקפידה. זה, לדבריה, המשאב המרכזי: אש לבישול ולחימום. ״כוחות הכיבוש הרגו את בעלי ביוני האחרון״, היא אומרת. ״מאז אני המפרנסת היחידה. פעם הוא דאג לצרכים, היום אני מנסה להיות גם אם וגם אב״. ואז היא מביאה את השאלה של בנה הצעיר, יזן: ״הוא שאל אותי אם אבא צם איתנו בגן עדן״. היא אומרת שלא ענתה. ״רק חיבקתי אותו״.
אבו עומר זענונה, בן 55, שנעקר מעיר עזה למוואסי ח׳אן יונס, אומר שהחיים באוהלים מעמידים שורה של חששות מצטברים, ובראשם המזון והמחירים. ״איך מבטיחים שתי ארוחות ביום, כשמחירי היסוד קפצו והכול חסר״, הוא אומר.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דיווחה כי המחירים לצרכן ברצועת עזה עלו ב־1.42% בינואר 2026 לעומת דצמבר 2025. לפי הנתונים, לפני המלחמה נרשמה עלייה שנתית מתונה של כ־3%, ואילו לאחריה נרשמה עליית מחירים חדה שמעל 230%, על רקע עצירת אספקה, מחסור בסחורות בסיסיות, סגירת מעברים ומניעת כניסת סיוע.
זענונה אומר שרמדאן מגיע כשאין הגנה מינימלית מפני מזג האוויר. ״אנחנו באוהל שלא מגן מחום ולא מקור״, הוא אומר, ומוסיף שאיבד את בנו עומר, בן 25, בהפגזה על אוהלי עקורים לפני כמה חודשים. ״רמדאן היה לילה של משפחה. עכשיו זה חסר שלא נסגר״.
בסוף היום חוזרת אצל רבים אותה שאלה, בלי תשובה: האם רמדאן הבא יגיע כשהם עדיין באוהלים, או אחרי חזרה לבתים שנשארו תחת ההריסות. ובכל זאת, המשאלות נשארות בסיסיות: שהעקירה תיפסק, שהמלחמה תסתיים, שגורל הנעדרים יתברר, ושחודש הצום הבא יגיע בלי אוהלים.
