עזה, 8 בפברואר 2026 (וואפא) ספאא אל־ברים
אחרי כ־18 חודשי סגירה, כוחות הכיבוש התירו ב־1 בפברואר פתיחה חלקית של מעבר רפיח. עשרות אלפים שנותרו תקועים מחוץ לרצועה ביקשו לחזור לעזה אחרי היעדרות כפויה והמתנה ארוכה ללא אופק. אלא שגם עבור מי שהצליחו לשוב, פתיחת המעבר לא תורגמה לתחושת הקלה. השבים מספרים שהמסע היה רצוף עיכובים, חוסר ודאות וזיכרונות של השפלה, בדרך חזרה למקום שהשתנה עד לבלי הכר.
בתוך אוהל במוואסי חאן יונס בדרום הרצועה יושבת צבאח סאלח, בת 65, מותשת מהדרך ומן האבל. היא חזרה לעזה כשעל כתפיה אובדן בני משפחתה, שנהרגו תחת הפצצת כוחות הכיבוש על ביתם בעבסאן. “יצאתי מעזה עם כלתּי לטיפול במצרים באפריל 2024”, היא מספרת, “אחרי שכוחות הכיבוש החריבו את הבית. בעלי פייסל, בן 65, ושלושה מבניי נהרגו: מוחמד בן 40, עומר בן 38 וסקר בן 30”. לדבריה, היא לא שיערה שהנסיעה שתוכננה כהפסקה קצרה לצורכי טיפול תהפוך להיעדרות ארוכה; זמן קצר אחרי שיצאה נסגר המעבר לחלוטין, והיא נותרה מחוץ לרצועה גם לאחר שסיימה את הטיפול.
לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, מאז 7 באוקטובר 2023 נהרגו בידי כוחות הכיבוש כ־72 אלף פלסטינים ונפצעו יותר מ־171 אלף. סיפורה של סאלח מצטרף לאלפי עדויות שמשרטטות את ממדי האסון האנושי: משפחות שנקרעו, בתים שנהרסו, והמתנה ממושכת בגבולות, כשבכל חזרה מתערבבת שמחת המפגש עם כאב שאינו מרפה.
סאלח אומרת שכל רצונה היה לחזור: “רציתי רק להגיע לעזה, להיות עם הבן שלי אחמד שהוא היחיד שנותר בחיים, עם הנכדים ועם מי שעוד נשאר לי”. היא מספרת ששמעה על פתיחת המעבר והאמינה שהדרך הביתה נפתחה מחדש, אך בפועל מצאה מסלול מתיש. לדבריה, היא הייתה בין הנכנסים בגל השני ב־3 בפברואר. “הדרך הייתה ארוכה וקשה, מלאת שעות המתנה”, היא אומרת, “ואז התחילה ההתמודדות בצד שבשליטת כוחות הכיבוש”.
היא מתארת בדיקות חודרניות ומשפילות: “חיפשו אותנו בצורה קפדנית, קשרו לנו את הידיים, כיסו לנו את העיניים והשאירו אותנו שעות בקור”. לטענתה, חיילי כוחות הכיבוש החרימו גם את התרופות שנשאה להמשך הטיפול הרפואי, וכן מתנות קטנות שקנתה לנכדיה. “אפילו את השמחה הקטנה הזאת לא נתנו לי להביא איתי”, היא אומרת.
לפי מקורות רפואיים בעזה, כ־20 אלף חולים ופצועים ממתינים לאישור יציאה לטיפול רפואי מחוץ לרצועה. בתוך אותה מציאות יושב באוהל הסמוך בנה אחמד, בן 35, לצד שלושת ילדיו. לדבריו, כוחות הכיבוש החריבו את בתי המשפחה במהלך המלחמה, ועשרות מבני המשפחה נהרגו או נפצעו. “שמחתי מאוד שאמא חזרה”, הוא אומר. “הנוכחות שלה מחזירה לנו משהו מהחום שאבד, גם אם אנחנו חיים באוהל אחרי שאבא שלי ואחי נהרגו והבתים נהרסו”.
סאלח מתארת את הגעגוע למה שנדמה פעם שגרתי: “אני מתגעגעת לריחות של הבית, לקולות של הנכדים רצים סביבי, לפרטים הקטנים של החיים”. היא מוסיפה שהחזרה מבחינתה היא החלטה כואבת אך הכרחית, משום שהשהייה בעזה היא גם עמדה: התעקשות להישאר ודחייה של ניסיונות עקירה.
אבל רגע ההקלה, היא אומרת, התנפץ מהר. “הלב שלי נחנק”, היא מספרת, “עזבתי עזה עם רחובות ובתים, וחזרתי לעיר של אוהלים. אין מים מספיקים, אין טיפול רפואי, אין תנאים בסיסיים”. לפי דוח רשמי של גופים פלסטיניים ונתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ־100 אלף פלסטינים עזבו את הרצועה בכפייה או מתוך אילוץ מאז תחילת המלחמה באוקטובר 2023 ועד סוף 2025, בעקבות ההרס והעקירה שנגרמו במהלכה.
גם בתוך המשפחה, השיבה אינה סוגרת את הפצע. עביר, בתה היחידה של סאלח, אומרת בבכי: “השמחה על חזרת אמא גדולה, אבל הכאב גדול יותר. הלוואי שאבא והאחים היו איתנו היום”.
בוואפא מציינים כי בימים הראשונים לפתיחת מעבר רפיח הותרה תנועה מצומצמת מאוד: ביום הראשון עברו למצרים כ־12 איש בלבד, בהם חולים ומלוויהם. גם לאחר מכן נותרה התנועה מוגבלת ביחס לצרכים של אלפי תקועים; באחד הימים, לפי הדיווח, נכנסו לעזה כ־25 פלסטינים, בעוד 46 יצאו ממנה. אף שהמעבר חזר לפעילות, הוא פועל בקיבולת נמוכה ותחת בדיקות מחמירות, והיקף התנועה רחוק מלענות על צורכי החולים, הסטודנטים והמשפחות שממתינים מאז הסגירה.
