עזה, 7 בפברואר 2026 (וואפא) רים סוויסי
אלפי נשים רווקות ברצועת עזה חיות מאז המלחמה במציאות של עקירה, בדידות והדרה מוחלטת ממערכי הסיוע. היעדר בן זוג, הורים או מסגרת משפחתית מוכרת הופך עבורן את החיים באוהלי העקורים למאבק יומיומי על הישרדות, ביטחון אישי וכבוד בסיסי.
זינב עבדאללה, בת 44 מבית חאנון שבצפון הרצועה, חיה כיום לבדה באוהל בלוי על חוף הים בעיר עזה. לפני המלחמה התגוררה עם הוריה בבית המשפחה. היא לא נישאה, לדבריה, משום שטיפלה בהוריה ופרנסה אותם. “אבא ואמא נפטרו לפני המלחמה, ואבי הוריש לי בצוואתו את הקומה שבה גרנו”, היא מספרת. אלא שהמציאות השתנתה באחת: הבית הופצץ, ואחיה הנשוי עזב עם אשתו וילדיו. “אני נשארתי לבד לגמרי. בלי בית ובלי אף אחד”, היא אומרת.
מאז היא מתמודדת לבדה עם שגרת הישרדות קשה. “אני עושה הכול בעצמי. מביאה עצים, מדליקה אש, סוחבת מים, עומדת שעות בתור למטבח העממי כדי לקבל כיכר לחם”, היא אומרת. בלילות, לדבריה, הפחד משתלט: “אני לבד באוהל, בחושך מוחלט. כלבי רחוב מסתובבים בין האוהלים בלילה, וזה פחד אמיתי”.
היעדר מעמד משפחתי מוכר מונע ממנה גם גישה לסיוע. “לא קיבלתי שום סיוע, לא כספי ולא הומניטרי, במשך שנתיים של מלחמה”, היא אומרת. “אין מפרנס, אין גב, אין קורת גג. אנחנו חיות על פירורים, אם בכלל”.
סיפורה של עבדאללה אינו חריג. נשים רבות בעזה, רווקות וללא ילדים, מוצאות עצמן מחוץ להגדרות הרשמיות של הזכאים לסיוע. חביבה א־רחמן עקל, בת 33, חיה באוהל עם אחותה הרווקה, החולה באפילפסיה. “אנחנו לבד, בלי מפרנס. אחותי זקוקה לטיפול חודשי יקר, ואין לנו מאיפה לשלם”, היא מספרת. לדבריה, “מאחר שאנחנו לא אלמנות ולא גרושות, אנחנו לא מקבלות שום סיוע. אפילו לא חבילת היגיינה לנשים. זה כשל חמור במערכת”. היא מוסיפה כי במציאות של מחסור קיצוני הן נחשפות גם לניסיונות ניצול. “לפעמים יש מי שמנסה לנצל את המצוקה. זה קורה”, היא אומרת.
לדבריה, גם מזון אינו מובן מאליו. “ברוב הימים אני מצליחה להשיג בקושי ארוחה אחת מהמטבח העממי”, היא אומרת. “אני מחפשת כל יום עבודה כלשהי, אפילו חשבתי ללמד ילדים במחנה שינון קוראן, רק כדי לאפשר לנו חיים בסיסיים”.
סעדיה שריים, בת 66, איבדה את כל בני משפחתה בהפצצה במחנה נוסייראת שבמרכז הרצועה. כיום היא חיה בבית ספר המשמש כמרכז עקורים בצפון עזה. “אני לא עובדת, וחיה בתנאים קשים מאוד”, היא אומרת. ניסיונה להירשם לקבלת סיוע אלקטרוני נכשל. “אמרו לי שאני לא עומדת בתנאים, ושאין מה לעשות”, היא מספרת. “לפעמים אני נאלצת לפשוט יד לאחרים. זו השפלה, אבל אין לי ברירה. אין מי שיתמוך בי”.
לפי הנהלים הנהוגים ברצועת עזה, הזכאות לרישום במערכות הסיוע האלקטרוניות מוגבלת לקטגוריות משפחתיות מוגדרות: זוגות נשואים, אלמנים ואלמנות, גרושים וגרושות, או נשים שבעליהן מחוץ לרצועה. במשפחות שבהן ההורים נפטרו או שוהים בחו״ל, הזכאות ניתנת תחילה לבן הבכור הרווק. רק בהיעדרו ניתן לרשום אישה רווקה בכורה. נשים רווקות החיות לבדן נותרות לעיתים מחוץ למערכת.
כך נראית שגרת חייהן של אלפי נשים רווקות בעזה: בלי הגנה משפחתית, בלי הכרה מוסדית ובלי רשת ביטחון. עבורן, כל יום הוא מאבק על קיום בסיסי, וכל ניסיון לשרוד נעשה גם מאבק על כבוד. הביטחון האישי, כפי שהן מתארות, הוא זיכרון רחוק.
