עזה, 6 בפברואר 2026 (וואפא) מוחמד דהמאן
הפעם זו לא היתה מחלה חולפת, אלא תזכורת חדה לשבריריות מערכת הבריאות שבה חיים עשרות אלפי עקורים באוהלים בדרום רצועת עזה.
לפני כשבועיים נדבקתי בנגיף שמתפשט במחנה העקורים שבו אני מתגורר. איש אינו יודע מה טיבו אם וריאנט של קורונה, שפעת עונתית או נגיף אחר. מה שברור הוא שהתסמינים דומים אצל רבים, בסביבה צפופה שאין בה תנאים למניעה או לבידוד.
בלילות המחנה מתמלא שיעולים ואנחות. הכאב הופך לקול רקע קבוע.
אצלי זה התחיל בכאבי ראש עזים, חום וכאבי מפרקים, ובהמשך החמיר לשיעול מתמשך, כאבים בחזה, אובדן תיאבון והקאות. השינה כמעט נעלמה, וגם תנועה פשוטה הפכה למאמץ.
במקביל חלתה גם אשתי. שני חולים באוהל אחד, בלי יכולת טיפול ובלי אפשרות להתרחק זה מזה. שתי בנותינו, דימה ודאנה, ניסו לסייע ככל יכולתן הכינו שתייה חמה, עודדו לאכול מעט, ודאגו לנו בדאגה של מבוגרות. נוכחותן חיזקה, אבל גם חשפה עד כמה ילדים בעקירה נאלצים לשאת אחריות כבדה מדי.
גם היציאה לשירותים הפכה לסבל, במיוחד בלילה. באזור אל־מוואסי השירותים נמצאים מחוץ לאוהל מבנה ארעי, ללא תאורה וללא תנאים סניטריים בסיסיים. היציאה בקור, עם שיעול ותשישות, מלווה בפחד מחרקים ומכרסמים, החריפה את תחושת חוסר האונים.
כשהמצב החמיר, בני אחמד ליווה אותי לנקודת חירום של “רופאים ללא גבולות” במרחק כחצי קילומטר. עשרות חולים המתינו שם בשטח פתוח, בלי פרטיות ועם ציוד מוגבל. לאחר בדיקה קצרה קיבלתי זריקות להורדת חום והקלה בכאב.
חל שיפור זמני בלבד. כעבור ימים אחדים חזרו התסמינים בעוצמה, בעיקר השיעול וכאבי החזה. רכשתי תרופות יקרות בבית מרקחת סמוך, שסייעו חלקית. בשל רגישות כרונית בדרכי הנשימה, תופעה נפוצה בעזה, ההחלמה היתה איטית.
בהמשך פניתי לבית החולים הכוויתי, שם קיבלתי עירוי ותרופות. הרופא הסביר כי ברצועה מתפשטים כמה נגיפים, אך אין יכולת לאבחן במדויק, ולכן הטיפול מבוסס על פרוטוקולים כלליים של קורונה ושפעת.
כעבור כשבועיים החלה התאוששות הדרגתית, אך שרשרת ההדבקה נמשכה. אשתי החלימה באיטיות, והמחלה עברה גם לשתי הבנות. כך נראית תחלואה במשפחה עקורה שאין לה תנאי בידוד.
זו אינה חוויה אישית בלבד. זו תמונת מצב של אלפי עקורים החיים במחנות חסרי מים נקיים, תברואה ושירותי רפואה מספקים. התפשטות המחלות מחייבת התערבות מיידית: חיזוק נקודות רפואיות, צוותים ניידים, תרופות ואמצעי אבחון, לצד שיפור מערכות מים וביוב.
ברמה הרחבה יותר, מערכת הבריאות בעזה מתקשה לתפקד. מאז 7 באוקטובר 2023 נהרסו כ־90% מהמתקנים הרפואיים באופן מלא או חלקי. מתוך 38 בתי חולים, רק 18 פועלים חלקית וביכולת מוגבלת, בעיקר במרכז הרצועה ובדיר אל־בלח, בעוד שבצפון כמעט ואין שירותים רפואיים מתקדמים.
יותר מ־1,240 אנשי צוות רפואי נהרגו מאז תחילת המתקפה, ורבים אחרים נפצעו או נעצרו. כ־11 אלף חולי סרטן מתמודדים עם מחסור חמור בתרופות והפסקת טיפולי הקרנות, ומרכזי דיאליזה סובלים מתקלות וממחסור בציוד.
לפי הנתונים, יותר מ־1.5 מיליון מקרי תחלואה במחלות מידבקות נרשמו בעקבות קריסת תשתיות הביוב וזיהום המים. כ־18 אלף פצועים וחולים זקוקים לפינוי רפואי מחוץ לרצועה, אך רק אחוז אחד מהם מקבל אישור יציאה מדי חודש.
בתוך המציאות הזו, המחלה באוהל אינה חריג. היא שגרה.
