יריחו, 13 בינואר 2026 (וואפא) – נדים עלאווי
בכל חורף עולים מי מעיין אל־עוג׳א, מצפון ליריחו, והמרעה סביבו מתכסה ירוק. זו עונה קבועה שמושכת רועים וחקלאים מדי שנה. אבל פתיחת השנה הזאת הייתה קשה במיוחד על תושבי ראס עין אל־עוג׳א, שמכונה גם “שלאל אל־עוג׳א”, כפר שבו חיים כ־650 בני אדם.
תושבי המקום מתעדים מדי יום תקיפות חוזרות של מתנחלים, אך האירוע האחרון היה חמור במיוחד: יותר מ־70 משפחות נאלצו לעזוב לאחר שהוקמה סמוך להן מאחז, ובו יותר מאלף כבשים. העדר הוכנס למרעה בין בתי התושבים, במה שנתפס בעיני התושבים כצעד האחרון בשרשרת של העברה כפויה.
ג׳מאל חריזאת, שחי במקום מאז שנות השמונים, אומר שלא העלה בדעתו שייאלץ לפרק את ביתו ולעזוב בגלל תקיפות ומניעת רעייה.
חריזאת, שעמד וצפה במתנחלים מרעים את העדר במרעה, אמר: “אנחנו חיים כאן יותר מארבעים שנה. הכבשים האלה היו של התושבים המקוריים, לפני שהמתנחלים גנבו אותן והתחילו לרעות אותן על האדמה שלנו”.
הגבעות סביב, שהיו עד לא מזמן מרחב חיים שהמעיין והמרעה הם מקורו היחיד של הרעייה והחקלאות, הפכו לזירה של דחיקה מתמשכת. חריזאת אומר שהתקיפות החריפו: גניבת מקנה, פגיעה בפרנסה, מניעת גישה למים, תקיפת ילדים והרס רכוש. “הפחד הפך לבן־לוויה קבוע”, הוא אומר.
לאורך הרצועה המזרחית של הגדה המערבית, מבקעת הירדן הצפונית ועד מסאפר יטא בדרום, הולכת וגוברת מדי יום חומרת המצב, במקביל לניסיונות של כוחות הכיבוש לקדם סיפוח והעברה כפויה.
שכנו של חריזאת, מחמוד רשאידה (65), תיאר את תחושתו: “אני מרגיש כאילו מישהו תלש לי את הלב וזרק אותו. אסון שאי אפשר לתאר. הקהילות הבדואיות מתפרקות כמו מחרוזת, אם חרוז אחד נופל – הכול נופל. אני יכול להחזיק מעמד על האדמה שלי בלי אוכל, אבל לא בלי ביטחון”.
רשאידה אומר שהקמת המאחז החדש לפני כ־15 יום, והרעיית יותר מאלף כבשים במרעה הכפר, היו הסיבה הישירה לעזיבת המשפחות. לדבריו, מאז 7 באוקטובר 2023 נמשכות הפרות ופגיעות, עם חיכוך יומיומי מול מתנחלים.
בקצה הכפר, נאיף ע׳ואנמה (50) מבלה את ימיו בשמירה בלתי פוסקת על אדמתו ועל משפחתו, המונה עשרה ילדים. הוא חי לצד כ־70 מקרוביו בעימות ישיר מול מתנחלים שלדבריו מיידים אבנים על הבתים ומטילים אימה בלילות, בעוד המשטרה וכוחות הכיבוש מתעלמים מן הפגיעות.
ע׳ואנמה מתאר את המצב כ“רוח של נכבה שנייה”. לדבריו, סביו הגיעו לאדמה הזאת אחרי שגורשו מן הנגב ב־1948, וכעת שוב מרחפת סכנת גירוש. “היעד לא ברור. אנחנו מחזיקים מעמד, אבל מסרבים להיעקר מהשורש פעם נוספת”, הוא אומר.
הוא מוסיף שתושבי המקבץ נאלצים כבר שנתיים לדחוס את הצאן שלהם בדירים, בעוד אלפי ראשי מקנה של מתנחלים נשלחים לרעייה בשטחיהם. עם הגבלות על הכנסת מספוא, “הסככה הפכה למקום של מוות איטי מול העיניים שלנו”, הוא אומר.
לפי ארגון “אל־ביידר” להגנה על זכויות הבדואים, עשרות משפחות אולצו לעזוב בשבועות האחרונים: 20 משפחות של ערב אל־רשאידה ממרחב יטא, 13 משפחות של ערב אל־ע׳ואנמה, ו־26 משפחות של אל־כעאבנה, בעקבות תקיפות חוזרות והטרדות יומיומיות.
חסן מליחאת, המפקח הכללי בארגון, אמר: “מדיניות המתנחלים של רעיית מקנה, השחתת עצים ומטעים והטלת אימה על התושבים מתקיימת ברצף במסגרת ‘התיישבות רעייתית’, שמטרתה לדחוק תושבים, במיוחד באזורי הבקעה, ולכפות שליטה על אדמות קהילות בדואיות”.
לדבריו, הפגיעות משקפות מיקוד מכוון באוכלוסייה הבדואית, יצירת מרחב שאינו ראוי למחיה וכפיית מציאות קולוניאלית בשטח, תוך יצירת משברים כלכליים וחברתיים שמסכנים את ביטחון התושבים.
