שכם, 5 בינואר 2026 (וואפא) – זהראן מעלי
בין הכפר אל־מוע’יר שממזרח לרמאללה לבין דומא שמדרום לנבלוס, שוכנת ח’רבת אל־מראג’ם. פעם היו בה עשרות בתים. היום נותרו בה ארבעה בלבד, ובהם חמש משפחות. תושביה מתארים חיים שהפכו לשגרה של פחד, בדידות והתרוקנות איטית, תחת מציאות של התקפות מתנחלים, קשיי גישה והיעדר מענה מצד רשויות ומוסדות.
חאלד יוסף דאוד, מתושבי המקום, אומר כי משפחתו חיה באל־מראג’ם מאז התקופה העות’מאנית. לדבריו, הבעלות על אדמות הח’רבה נרשמה על שם סבו, אסעד חמדאללה עוואד, לאחר שזה שלח כ־300 צעירים מהכפר תלפית להשתתף במלחמות הבלקן, ואיש מהם לא שב. דאוד מספר כי בעקבות זאת הוענק לעוואד שטח נרחב – כ־50 אלף דונם – המשתרע בין אל־מוע’יר לדומא.
עד 1967 כללה הח’רבה 67 בתים. אחרי מלחמת ששת הימים הצטמצם המספר ל־13, וכיום מדובר בארבעה בתים בלבד. “זו ירידה שלא משאירה הרבה תקווה”, אומר דאוד, ומדגיש כי ההתרוקנות אינה מקרית: מאז שנות ה־80 החלו משפחות לעזוב, חלקן מתוך ייאוש, אחרות בשל קשיים כלכליים והיעדר שירותים, ויש גם מי שמכרו קרקעות באמצעות ייפויי כוח, לעיתים בתיווך נוטריון ישראלי או ירדני, לרוכשים בעלי תעודת זהות ישראלית, בעיקר תושבי ירושלים.
לדבריו, הרשויות הישראליות לא הכריזו על תפיסה רשמית של אדמות הח’רבה ולא הוצאו צווי פינוי, אך במקביל הוגדרה הח’רבה “אזור עתיקות”, בהתאם לחוק משנת 1966 מתקופת הממשל הירדני. מבחינת תושבים, מדובר בצעד שמעמיק את חוסר הוודאות: “זה לא פינוי ישיר”, אומר דאוד, “אבל זה יוצר תחושה שיש מי שמכין את הקרקע למהלך אחר”.
ח’רבת אל־מראג’ם נמצאת כולה בשטח C. שטחה, לפי התושבים, כ־50 אלף דונם, ובעלות הקרקעות מתחלקת בין ארבעה כפרים: דומא, קריות, אל־מֻע’יר ותלפית. כיום מתגוררים במקום כ־50 בני אדם, בהם ילדים ונשים, ללא תשתיות בסיסיות וללא תחושת ביטחון.
דאוד מספר כי עד לפני זמן לא רב עבד בנבלוס וניהל משרד לתיירות ולנסיעות, אך נאלץ לעזוב את עבודתו ולהישאר בח’רבה בעקבות מה שהוא מתאר כהחמרה בהתקפות מתנחלים. לדבריו, מאז 2023 הוא עצמו הותקף עשרות פעמים – כולל מכות, הצתות, פגיעה ביבולים וירי – וכן נגרם נזק לביתו ולרכבו. הוא אומר שהגיש תלונות למשטרה, אך לדבריו לא ידוע לו על חקירות אפקטיביות או על העמדה לדין.
לדבריו, בשנה האחרונה הוקמה סמוך לח’רבה נקודת התיישבות חדשה, שהפכה במהירות לריכוז של קרוואנים ונפרצו אליה דרכים שנראות, לדבריו, כדרכים צבאיות. במקביל, הוא אומר, גברו המגבלות על הפלסטינים באזור: קושי בעיבוד אדמות, מניעת רעייה ולעיתים גם חסימת גישה לבתים.
דאוד אינו מסתיר ביקורת גם כלפי החברה הפלסטינית עצמה. הוא מאשים בעלי קרקעות שאינם גרים במקום כי הזניחו את אדמותיהם ופתחו פתח לעסקאות מכירה, ומוסיף כי המועצות הכפריות לא הובילו מאבק ברור נגד המאחזים. גם ביחס למוסדות הרשמיים הפלסטיניים ולארגוני זכויות אדם הוא מצייר תמונה של מגע מוגבל: “אם יש תמיכה, היא מגיעה בעיקר מכמה ארגונים זרים”, הוא אומר.
בקרב תושבי הח’רבה נשמעת דאגה שהגדרת המקום כ“עתיקות” תשמש בעתיד עילה להוצאתם, כפי שלדבריהם קרה במקומות סמוכים. “אם אל־מראג’ם תיעלם”, אומר דאוד, “זה ישפיע גם על הכפרים סביב – דומא, אל־מוע’יר ואחרים”.
למרות הכול, הוא מדגיש כי אינו מתכוון לעזוב. “כבר הייתי רחוק”, הוא אומר, “ואני לא חוזר לחיים של תלות והשפלה. אני נשאר כאן”.
נסימ מוסלם, תושב נוסף וקצין לשעבר במנגנון הביטחון המסכל הפלסטיני, מתאר מציאות דומה. לדבריו, מתנחלים מגיעים עד מרחק של כ־30 מטר מביתו, לעיתים עם עדרי בקר, ולעיתים בליווי חמושים. “שתלתי שתילים מול דלת הבית”, הוא אומר, “והם הורידו עליהם את הפרות. נשארו רק ענפים”.
מוסלם טוען כי מאז 7 באוקטובר 2023 הורגשה החמרה. לדבריו, המתנחלים החלו להשתמש בפרות במקום כבשים כדי לגרום לנזק גדול יותר, והם מגיעים פעמיים־שלוש בשבוע, לעיתים עם טרקטורים ובליווי חמושים.
הוא מזכיר במיוחד אירוע שאירע במרץ בשנה שעברה, שבו לדבריו הוצתו כליל ביתו ובית של קרוב משפחה. “האש אכלה הכול”, הוא אומר. “אפילו הברזל שמחזיק את הגג נמס. הכבאית הקרובה הייתה במרחק של כ־30 קילומטר, וכשהגיעו כבר לא נשאר מה להציל”.
לדבריו, הרשויות הישראליות אינן מאפשרות בנייה בבטון או יציקת גגות במלט, ולכן המשפחות נאלצות להשתמש בלוחות פח וזינק. עד 2018, הוא מספר, חיו במקום כ־14 משפחות. מאז רובם עזבו, ובשגרה של היום הילדים נאלצים ללכת כשלושה קילומטרים עד בתי הספר בכפר דומא.
במקביל, דו”ח שפרסמה “הוועדה להתנגדות לגדר ולהתנחלויות” תחת הכותרת “ההפרות הבולטות של ישראל ומתנחליה במהלך שנת 2025”, מציג נתונים על היקף התקיפות בגדה המערבית בשנה החולפת. לפי הדו”ח, בוצעו 23,827 תקיפות נגד אזרחים ורכושם: 1,382 תקיפות נגד אדמות וגידולים חקלאיים, 16,664 תקיפות נגד בני אדם ו־5,398 תקיפות נגד רכוש.
ראש הוועדה, השר מואייד שעבאן, אמר במסיבת עיתונאים שהתקיימה היום (שני) ברמאללה כי הצבא הישראלי ביצע 18,384 תקיפות, המתנחלים ביצעו 4,723, וב־720 מקרים דווח על פעולה משולבת של שני הגורמים.
שעבאן אמר כי 2025 הייתה שנה “עמוסה בדם, במפות ובהחלטות”, וכי ההרחבה ההתנחלותית אינה מתמצה רק בהגדלת שטחים, אלא מייצרת מציאות חדשה בשטח – מציאות שמשפיעה על חיי הקהילות הפלסטיניות, על תנועתן ועל יכולתן להתפרנס ולהישאר.
