עזה, 14 בדצמבר 2025 (וואפא). מאת: הינד מוחמד אבו־מוע’ציב
בשולי מחנות העקורים במערב דיר אל־בלח, במרכז רצועת עזה, יושב עלאא אבו אסליח, בן 25, בוגר לימודי מולטימדיה ועיצוב גרפי. הוא מתבונן במציאות שנכפתה עליו בכוח – מציאות שמחקה באחת לימודים, עבודה וחיים שנבנו בעמל, חרף נכותו המוטורית.
עד 7 באוקטובר 2023 חי עלאא בסביבה יציבה יחסית. מאז פתיחת המתקפה הישראלית על עזה – חייו נעצרו. הוא נאלץ לעקור מביתו שבמזרח דיר אל־בלח, אזור הסמוך לגדר, ולצאת למסע עקירה ממושך ומייסר. המסע הזה היה קשה במיוחד משום שאחותו סובלת אף היא מנכות מוטורית. במהלך העקירה הכפויה איבדו השניים את כיסאות הגלגלים שלהם, לאחר שנדרשו לעזוב את הבית בחופזה. יחד עם הכיסאות אבדה גם היכולת לנוע, בעולם שאינו מותאם לצרכיהם הבסיסיים.
עלאא נעקר תשע פעמים ברחבי הרצועה. לא הייתה לו כל אפשרות לבחור לאן ילך. כל תזוזה הוכתבה על ידי הוראות הצבא הישראלי, ששרטט “מפות בטוחות” לכאורה לאזרחים. בכל מעבר חזר אותו סיוט: היעדר כיסא גלגלים, מחסור בתחבורה, ומאבק פיזי יומיומי על עצם התנועה.
באחת העקירות נאלץ לשאת את אחותו על כיסא מאולתר למרחק של קילומטרים ארוכים. אביהם, בניסיון נואש לעזור, בנה כיסא חלופי מחומרים זמינים. כך ניסו למצוא מחסה חדש, לאחר שנדרשו לפנות אזור שלם ולעבור לרפיח – כ־40 קילומטר מדרום למרכז הרצועה.
“אני מרגיש שאנחנו מחוץ לשיקולים של כולם”, אומר עלאא. “אף אחד לא שואל איך אנחנו זזים, איך אנחנו ישנים, איך חיים באוהל שלא מתאים לחיים רגילים – אז איך אדם עם נכות אמור להסתגל אליו”.
אביו של עלאא מתאר מציאות בלתי אפשרית: אוהל ששטחו שלושה על ארבעה מטרים, בקושי מספיק לחמישה אנשים. “החיים של עלאא ואחותו אינם חיים רגילים. הם זקוקים לכיסא גלגלים, לאוהל מותאם, ולמינימום של כבוד אנושי”, הוא אומר.
עלאא עצמו מתאר את היומיום בפרטים חדים: “האוהל צפוף, אין שום התאמות. בקיץ הוא הופך לתנור, האוורור כמעט לא קיים, וזה מחמיר את מצבי. בחורף הקור חודר מיד – אין חימום ואין בידוד. אנחנו חולים מהר. הקרקע החולית גורמת לפצעים, ואין שירותים מותאמים”.
למרות המצור, הניתוק הממושך מהאינטרנט, הפגיעה במגדלי שידור והניסיון לנתק את עזה מהעולם – עלאא סירב לוותר. הוא שב ללימודים אקדמיים, הפעם בתחום העבודה הסוציאלית, והחל ללמוד מרחוק. התקווה לקריירה הקודמת נגדעה.
“עבדתי בארגון מקומי שהתאים עצמו לאנשים עם מוגבלות”, הוא מספר. “עם תחילת המלחמה הקשר נותק. כשהארגון חזר לפעול פניתי אליהם – וגיליתי שהוציאו אותי, כי המיקום החדש לא מותאם לאנשים עם נכות. אמרו לי בפירוש שלא יוכלו להעסיק אותי שוב”.
המקרה של עלאא אבו אסליח חושף כשל עמוק ומתמשך: היעדר כמעט מוחלט של מענה מוסדי לאנשים עם מוגבלות. בעוד המאמצים מתמקדים בסיוע חירום כללי, הצרכים הייחודיים של קבוצה זו נותרים בשוליים – ללא תכנון, ללא תיאום, וללא משאבים ייעודיים. לא רק טיפול רפואי ונפשי חסר, אלא גם תנאי מחיה בסיסיים, נגישות לסיוע, והאפשרות לחיים בכבוד.
הפער הזה מחריף את הסיכון, מעמיק את ההדרה, ומשאיר אנשים עם מוגבלות חשופים, ללא הגנה ממשית – לא מצד המערכת המקומית ולא מצד הקהילה הבינלאומית.
דרישותיו של עלאא אינן מורכבות: כיסא גלגלים חדש, אוהל מותאם, וטיפול שמכבד את אנושיותו.
בסיום השיחה הוא אומר בשקט, בכאב מרוכז: “הבעיה שלי היא לא הנכות. הבעיה היא שהם פשוט לא רואים אותי”.
