היום, שלישי, 9 בדצמבר, מציינים 38 שנים לפרוץ האינתיפאדה הראשונה – "אינתיפאדת האבנים" – שאותה הבעיר העם הערבי הפלסטיני נגד הכיבוש, והייתה במשך שבע שנותיה (1987–1994) אחת מתחנות המאבק המרכזיות בהיסטוריה הפוליטית והלאומית.
אינתיפאדת האבנים החלה בג'באליה לאחר הריגת ארבעה פועלים במחסום בית חנון ("ארז") בשנת 1987, כשמתנחל דרס אותם במשאיתו. ההרוגים היו: טאלב אבו זייד, בן 46, מהמגאזי; עיסאם חמודה, בן 29, מג'באליה; שעבאן נבהאן, בן 26, מג'באליה; ועאלי אסמאעיל, בן 25, מהמגאזי.
למחרת הבוקר הוצפה מחנה ג'באליה במחאה ספונטנית שהתפתחה במהירות לעימותים אלימים עם כוחות הכיבוש, ובמהלכם נהרג חאתם סיסי – ההרוג הראשון של האינתיפאדה.
משם התגלגלה המחאה ממחנה ג'באליה למחנה בלאטה ולשכם. ב־10 בדצמבר 1987 נהרג איבראהים אל־עקליק, בן 17; ב־11–12 בדצמבר נהרגו סוהילה אל־כיעבי, בת 19, ועלי מוסעד, בן 12, מבלאטה. בהמשך ידעה האינתיפאדה מאות הרוגים ועשרות אלפי פצועים ומוחזקים.
האינתיפאדה התנהלה במשך שבע שנים בכל מרחב החיים – בבתים, במשפחות, בבתי הספר, במסגדים, ברחובות, בשכונות, במחנות הפליטים ובכפרים ברחבי הגדה, עזה, ירושלים ואזורי 48 – כפי שמתארת השירה המהפכנית: "בכל כפר, בכל בית ובכל סמטה – האינתיפאדה ממשיכה להסתובב".
לפי נתוני "הרשות לטיפול במשפחות ההרוגים והאסירים", במהלך האינתיפאדה נהרגו 1,550 אזרחים ערבים פלסטינים, ו־100 עד 200 אלף נעצרו. ארגון "הפצוע הפלסטיני" מעריך כי מספר הפצועים עלה על 70 אלף, וכ־40% מהם נותרו עם מוגבלות קבועה. על פי הדוח, כ־65% מהפצועים סובלים משיתוק מוחי, שיתוק מלא או חלקי, או אובדן גפיים.
מחקר נוסף של "הסולידריות הבינלאומית" מצא כי 40 עצורים נהרגו במהלך האינתיפאדה בתוך מתקני כליאה ישראליים, לאחר שנחשפו לעינוי קשה ולחץ פיזי באחורי החקירות.
