אל־זווידה, 2 בנובמבר 2025 – מחמוד סעיד אבו פול, בן 28, יושב על כיסא גלגלים באמצע אוהל דולף בכפר אל־זווידה שברצועת עזה. הוא מרים את ראשו ופונה אל אחיו הצעיר שימזוג לו כוס מים. מאז שאיבד את מאור עיניו לפני עשרה חודשים, אין לו עוד קשר ישיר עם העולם שסביבו.

אבו פול עיוור. הוא איבד את ראייתו בעקבות עינויים שעבר במתקן המעצר הישראלי "שדה תימן". לדבריו, חייל הכיבוש היכה אותו בראשו בכיסא מתכת, עד שאיבד את ההכרה. "ברגע אחד ראיתי אור לבן מסנוור, ואז חושך מוחלט. מאז לא ראיתי שוב את האור," סיפר לכתב וואפא.

כאשר התעורר, גילה כי עפעפיו דבוקים זה לזה. "לא הצלחתי לפתוח את העיניים. הן היו מדממות, והיה להן ריח נורא. העור סביבן דלקתי כולו." לדבריו, סוהרים קראו לרופא שבדק אותו במהירות ואמר "אין בעיה", נתן לו משחה ותחבושת, ושלח אותו בחזרה לתאו. "קיבלתי משחה פעם אחת בלבד. קיבלתי גם טיפות, אבל שום דבר לא עזר. העיניים רק החמירו."

מאז, הוא חי עם כאבים חזקים בראש ובעיניים. "אני מרגיש כמו זרם חשמלי שיורד מהראש לעין שמאל. זה כאב שלא נגמר."

אבו פול מתגורר כיום באוהל מאולתר לצד משפחתו, שנמלטה מעזה לעומק הרצועה אחרי שהפצצות כוחות הכיבוש החריבו את ביתם בבית לאהיא. האוהל שלהם צמוד למזבלה, והריח הכבד ממלא את האוויר. סביבו פזורים בקבוקי מים ריקים וקערות פח, כי גם למים אין אספקה קבועה.

לפני שנעצר, היה מחמוד נכה פיזית – הוא איבד את רגלו הימנית בהפצצה על מחנה ג’באליה לפני 12 שנה. הוא נעזר בקביים כדי לנוע, עד שבליל ה־27 בדצמבר 2024 פרצו חיילים לבית החולים כמאל עדואן, שם מצא מחסה עם מאות פליטים וצוותים רפואיים. כולם נעצרו.

לדבריו, כוחות הכיבוש הובילו אותם לבית הספר אל־פאחורה, שהוסב למתחם צבאי, שם עברו לילה של עינויים בקור מקפיא. אחר כך הועברו לבסיס צבאי ליד זיקים, שם נלקחו ממנו קביו, ומאז התקשה לנוע במשך עשרה חודשי מעצר.

"כל סוגי העינויים היו שם," סיפר. "היכו אותנו בעמוד השדרה, העליבו אותנו, הכריחו אותנו לאכול כשידינו אזוקות, לפעמים היינו צריכים לאכול בפה בלבד, בלי להשתמש בידיים. הם השתינו על אסירים, איימו להרוג את המשפחות שלנו, ודקרו אותנו בסיכות באיבר המין."

אבו פול שוחרר רק ב־13 באוקטובר האחרון, במסגרת הסכם הפסקת האש, יחד עם 1,700 אסירים אחרים. מאז הוא נאחז בשגרה קשה בין כאב לחוסר תקווה.

אביו, סעיד אבו פול (57), מספר כי רופא עיניים שבדק את בנו לאחר השחרור אמר שבלתי אפשרי לאבחן את מצבו ללא ניתוח לפתיחת העפעפיים. "אין ציוד מתאים בעזה, כל ניתוח מסוכן. אבל אין לנו ברירה אחרת."

האב מתקשה לדבר. "הם כבר פצעו אותו פעם אחת, כשהפילו עליו פגז ובגללו איבד את רגלו. עכשיו לקחו לו גם את העיניים, ושרפו את הבית. מה עוד נשאר לו?"

אבו פול עצמו נאחז בשארית האמונה. "אני מתגעגע לראות את הפנים של אמא שלי, של אבא שלי, של האחים שלי, של החברים שלי. מתגעגע לראות את האוכל, את הרחוב, את החול, את השמיים." הוא משתתק רגע, ואז מוסיף בקול רפה: "אני רק רוצה לאכול לבד, ללכת לבד, לא להיות עול. אני לא רוצה שירחמו עליי. רק רוצה לחזור לראות."

לפי המרכז הלאומי הפלסטיני למידע, 77 אסירים נהרגו בעינויים, מרעב או מהיעדר טיפול רפואי מאז ה־7 באוקטובר 2023. עשרות נוספים מוגדרים נעדרים, ורבים נלקחו ממחנות הפליטים, מהבתים ומהמחסומים מבלי שיובאו למשפט.

אבו פול עצמו עבר בין שלושה מתקני מעצר – "שדה תימן", "עופר" ו"הנגב" – ומספר כי פגש עצורים רבים שנחטפו בידי כוחות הכיבוש ללא הליך משפטי וללא קשר לחשדות. לדבריו, רבים מהם נעלמו מאז: "אף אחד לא יודע אם הם בבתי כלא, בקברים המוניים או מתחת להריסות."

הוא מרים את פניו לשמיים: "אני לא רואה דבר, אבל אני יודע שאמא שלי עומדת לידי. אני מרגיש אותה. ואני רק רוצה, יום אחד, לראות שוב את הפנים שלה."