עזה, 28 באוקטובר 2025, וואפא – חוסיין נציר א־סינואר

במקום שבו המצור והחורבן הפכו לשגרת חיים, חדלה הילדות בעזה מלהיות תקופה של צמיחה ותמימות, והפכה למאבק יומיומי על הישרדות. הילדים שנולדו בצל המלחמה חיים כיום בין ההריסות, תחת זחלי הטנקים ובבתי חולים חסרי תרופות, בלי מזון מספק ובלי כיתות לימוד שיאפשרו להם לחלום על עתיד אחר.

במסדרון בבית החולים נאסר בחאן יונס יושב אחמד מנסור לצד בתו הקטנה, המתפתלת מכאב. הוא מניח על מצחה מטלית לחה ומחפש בעיניו רופא או אחות. המיטות מלאות, התרופות אזלו, והאנחות מתערבבות בשקט כבד. "לא מצאתי מיטה לילדה שלי," הוא אומר בקול שבור. "בלילה ישנו על הרצפה. אין תרופות, אין משככים. זה לא בית חולים – זו חזית נוספת של המלחמה."

בעזה, הילדות איננה עוד חיוך של ילד – אלא כאב מתמשך תחת רעב, מחלות וצליל הפגזים.

ילדי הרצועה, שאמורים היו להיות הבסיס לעתיד החברה הפלסטינית, הפכו לקורבנות קבועים של מלחמה שאינה נפסקת. כבר יותר משנתיים הם חיים תחת הפצצות, מצור, הרס של בתי ספר ובתי חולים ומחסור קיצוני במים ובמזון.

לפי נתונים רפואיים, יותר מ־64 אלף ילדים נהרגו או נפצעו מאז תחילת המתקפה, ו־58 אלף איבדו אחד מהוריהם. ארגון יוניסף מציין כי כמיליון ילדים חיים בתנאים "בלתי אנושיים לחלוטין", ו־40 אלף מהם זקוקים מדי יום לחלב – אך הכמות המגיעה לרצועה מספיקה רק לעשירית מהצרכים.

איברהים אבו צאקר, אב לילד שאיבד את רגליו בהפצצה, מתאר מציאות בלתי נסבלת: "הוא עבר שלושה ניתוחים, כולל קיבוע חיצוני, אבל אין אנטיביוטיקה ואין משככים. הפצעים לא מחלימים כי אין מזון. בשר, ביצים וחלב הפכו לחלום רחוק."

במזרח העיר, בבית ספר חרב למחצה, מנסה סעאד אבו חלוואה, מורה מתנדב, להשיב מעט תקווה. עשרות ילדים יושבים סביבו תחת אוהל קרוע וללא קירות. "הם לא למדו כבר שלוש שנים," הוא אומר. "אנחנו מלמדים רק ערבית וחשבון. אנחנו בונים ספסלים מהריסות, ומניסיון החיים – תקווה לחיים חדשים."

מאז אוקטובר 2023 הושבתה מערכת החינוך ברוב אזורי הרצועה. מאות בתי ספר נהרסו, ואחרים הוסבו למקלטים לעקורים. לפי משרד החינוך הפלסטיני, כחצי מיליון ילדים נותרו ללא מסגרת לימודית זו השנה השנייה ברציפות – מצב שיוצר "פער חינוכי כמעט בלתי ניתן לתיקון".

יוזמות מצומצמות של יוניסף ושל ארגונים מקומיים מאפשרות חזרה חלקית ללימודים בכמה אזורים, אך הן כוללות רק כ־20% מהתלמידים ולשלושה ימי לימוד בשבוע בלבד.

ראפת אלמג’דלוי, מנכ"ל עמותת "אל־עודה" הבריאותית, מתאר את התמונה הכוללת: "אנו חיים טרגדיה שאי אפשר לתאר. ילדי עזה נמצאים על סף קריסה אנושית מוחלטת."

לדבריו, הנתונים קשים: 154 ילדים מתו מתת־תזונה, 51 אלף סובלים ממחלות הקשורות ברעב, 16 הפלות מתועדות מדי יום בשל היעדר טיפול רפואי, 450 עוברים מתו ברחם אימותיהם, ו־5,200 ילדים פצועים זקוקים לפינוי רפואי דחוף. בבתי החולים חסרים כ־67% מהציוד והתרופות הנדרשים.

"הילדים חיים בין חורבות בתי החולים ובחושך מתמשך," מוסיף אלמג’דלוי. "השתיקה הבין־לאומית הורגת אותם לאט יותר מהפצצות."

גורמים רפואיים בעזה מדווחים על התפרצות חסרת תקדים של מחלות זיהומיות, עם למעלה מ־70 אלף מקרי דלקת כבד נגיפית. "אין דלק, אין גנרטורים, אין תרופות – אפילו המים מזוהמים," אומר אחד מהם. "כוחות הכיבוש מאפשרים לעיתים כניסת תשע משאיות סיוע בלבד, כשאנחנו זקוקים למאות."

עוד נמסר כי 41% מחולי הכליות מתו בעקבות השבתת מחלקות הדיאליזה, ואלפי פצועים ממתינים לפינוי דחוף לטיפול מחוץ לרצועה.

המנהל האזורי של יוניסף, אדוארד בגבידר, מסר בהצהרה: "יותר ממיליון ילדים בעזה חווים אימה יומיומית במקום המסוכן בעולם. פתיחת המעברים היא צורך הומניטרי מיידי להצלת חיים." לדבריו, הפסקת האש הזמנית אפשרה "רגע נשימה" לילדים, אך הסיוע המגיע לרצועה מכסה רק חמישית מהצרכים בפועל.

הוא הוסיף כי הארגון פועל להשיב כ־650 אלף ילדים למערכת החינוך, אך הדרך ארוכה וקשה לנוכח ההרס הנרחב של התשתיות.

ובין ההריסות, נשמעות קריאות ילדים: "אנחנו רוצים לחיות." כי בעזה, לא הפגזים בלבד הם שהורגים את הילדים – אלא גם השתיקה. דור שלם עומד על סף היעלמות, ממתין שמישהו בעולם יראה אותו לפני שקולו ייעלם לנצח.