בקעת הירדן, 21 באוקטובר 2025 – ואפא / אסראא גוראני
שמונה עשורים חלפו מחייו של חג' ראפע פקהא, המכונה אבו מהיוב, תושב ח’רבת אלחמה שבצפון בקעת הירדן. הוא נולד שם, כפי שנולדו אבותיו לפניו, וחווה את הכאב המתמשך מאז כיבוש הבקעה בשנת 1967, שהיווה את ראשיתו של המיזם ההתנחלותי באזור. היום הוא מתאר את המציאות הנוכחית כתקופה המסוכנת ביותר בתולדות המקום ותושביו.
אבו מהיוב, שנולד בח’רבת אלחמה שני עשורים לפני הכיבוש, מתאר את שנותיו הראשונות כ"שנות השפע האחרונות" שידעה הבקעה. לדבריו, אז חיו האנשים בביטחון ובפרנסה, עד שנכנסה האזור למעגל חמדני של השתלטות קולוניאלית, שפירקה את קיומם של התושבים והפכה את חייהם לגיהנום מתמשך ההולך ומחמיר משנה לשנה.
הוא מספר כי בשנתיים האחרונות גברו ההתנכלויות מצד המתנחלים נגד תושבי הח’רבה, כפי שקורה בעשרות קהילות נוספות בבקעה. לדבריו, ח’רבת אלחמה אינה אלא אחת מהקהילות הנמצאות תחת מתקפה שיטתית, כחלק מתוכנית עקירה רחבה שמובילים המתנחלים בתמיכה מלאה של רשויות הכיבוש.
בראיון לוואפא סיפר אבו מהיוב כי מאז כשנתיים מתרחשות פלישות חוזרות של מתנחלים לשטח הח’רבה, שהפכו בחודשיים האחרונים להתקפות יומיומיות, יום ולילה. “זהו דפוס קבוע”, אמר, “המתנחלים תוקפים אותנו בכל שעות היממה, משתמשים באיומים, בהפחדות ובאלימות כדי לגרום לנו לעזוב. כך גירשו כבר משפחות רבות מהקהילות השכנות.”
לדבריו, כמעט אין יום בחודשיים האחרונים שבו לא פשטו מתנחלים על הח’רבה, לרוב תוך חדירה לאוהלי התושבים, הפחדתם ואיומים על חייהם בנשק. באחד המקרים, בסוף החודש שעבר, הותקף אבו מהיוב עצמו ונפצע בחומרה לאחר שמספר מתנחלים תקפו את בתי התושבים וריססו גז פלפל על נשים וילדים. “ניסינו להגן על הבתים שלנו”, הוא אומר, “היינו בסכנת חיים ממשית ושרדנו רק בחסדי האל.”
לאחר שהמתנחלים עזבו, הם חזרו בליווי כוח משטרתי של הכיבוש, שאיים על התושבים לבל יגיבו על תקיפות נוספות. “הם תמיד פטורים מאחריות,” אומר אבו מהיוב, “ואנחנו אלה שמקבלים איומי מעצר אם נגן על עצמנו.”
אבו מהיוב מתאר מציאות של כאב מתמשך הנמשך זה עשרות שנים – של פשיטות, הפחדות והרס, שמטרתן אחת: לגרש את התושבים ולהפוך את קהילותיהם להמשך ישיר של ההתנחלויות. בזמן שההתנחלויות מתרחבות ופורחות, נותרו המשפחות הפלסטיניות עם פחות אדמות, פחות מים ופחות תקווה.
לפי נתוני ארגון “בצלם”, ישראל מונעת מהפלסטינים שימוש בכ־85% משטחי בקעת הירדן וצפון ים המלח, תוך ניצול השטחים לצרכיה היא – התיישבות, בסיסים צבאיים וחקלאות.
אבו מהיוב מתגורר עם שבעת ילדיו ובני משפחותיהם בשני בתים פשוטים עשויים טיט ואבן, שגילם עולה על זה של ההתנחלויות הסמוכות. לצד הבתים כמה אוהלים ופחונים – המבנים היחידים שמותר להקים. “אסור לנו לבנות בבטון,” הוא אומר, “אבל מול העיניים שלי נבנות התנחלויות ענק על אלפי דונמים שנגזלו מבעליהן.”
ביתו הראשון, שנבנה מבטון לפני כ־40 שנה, נהרס בידי כוחות הכיבוש בסוף שנות השמונים, במהלך האינתיפאדה הראשונה, ומאז נאסר עליו להקים מבנה חדש.
כיום חיות בח’רבת אלחמה כעשרים משפחות המתפרנסות מגידול בעלי חיים – ענף המצוי בסכנת היעלמות בשל מדיניות ההתנחלויות הרעייתיות. על פי עדויות התושבים, מאז הוקם בשנת 2016 המאחז הרעייתי בח’לת חמד, פחות מקילומטר מהכפר, גברו ההתקפות נגד הרועים. השנה נוספה בועה חדשה ליד כפר קרדלה, כשני קילומטרים מהח’רבה, והמצב הפך חמור עוד יותר.
מאחזים אלה, כמו רבים אחרים בבקעה ובמדרונות המזרחיים של הגדה, משמשים נקודות יציאה לתקיפות נגד רועים, השתלטות על מקורות מים ומניעת גישה לשטחי מרעה.
בעקבות כך, ירדה באופן דרמטי כמות בעלי החיים של אבו מהיוב ושל שכניו. לאחר שבעבר החזיק ביותר מ־500 ראשי צאן ובקר, נותרו לו כיום רק 150. “הם השתלטו על כל המעיינות, כולל עין אלחמה, ועל כל האדמות שבהן היינו זורעים,” הוא אומר.
על פי נתוני רשות המאבק בגדר ובהתנחלויות, עד סוף 2024 נבנו בגדה 137 מאחזים חקלאיים ורעייתיים, המונעים גישה לכ־489 אלף דונם.
אבו מהיוב מתאר את התקופה הנוכחית כ”המסוכנת ביותר שחווינו בבקעה”. לדבריו, “המתנחלים הפכו לזרוע הביצועית של הכיבוש. הם מקבלים ממנו גיבוי מלא, תקציבים ותשתיות, ומבצעים את תוכנית הסיפוח בפועל.”
נתוני הרשות מלמדים כי ביותר משלושים קהילות רועים ונוודים הושלמו בשנים האחרונות גירושים כפויים – בעיקר באזורי המדרונות המזרחיים והבקעה – במקביל למלחמה בעזה.
אבו מהיוב מביט סביבו בדאגה. הוא רואה מה אירע לקהילות אחרות וחושש לגורל דומה. אך למרות הכול, הוא מסרב לעזוב. “חייתי את כל חיי כאן, תחת הכיבוש וההתקפות,” הוא אומר בשקט, “ואני אשאר כאן. גם בניי ונכדיי לא יעזבו. אין לנו מקום אחר לחיות בו.”
