עזה, 20 באוקטובר 2025 – מאת סאמי אבו סאלם

באולם הקטן שבו מונחות גופות בבית החולים נאצר בחאן יונס, ישבה נדה זוע’רה על הרצפה לצדה של אמה ואחיה. מולן שק פלסטיק שחור ובתוכו גופה. הם ניסו להבין אם זה אב המשפחה, מוחמד זוע’רה, שנעלם לפני שנתיים.

שלושתם בחנו כל פרט – שיניים, אצבעות, אוזניים – מנסים למצוא רמז שיאשר את זהותו. רק כשהאם הסירה בזהירות את הבגדים והגיעה לבגד התחתון, סימן אחרון שיכול היה להעיד, היא עצרה. נדה ראתה את ההבעה בפניה של אמה והבינה: זהו אביה.

מוחמד זוע’רה, בן 48, נהג מעזה, היה המפרנס היחיד של משפחה בת שבע נפשות. הוא נעלם לפני שנתיים, והיום נמצא גופו – חסר שם, חסר תאריך, חסר סיפור.

נדה ואמה ישבו בצד ובכו בשקט. האח ניסה להתקשר לקרובים כדי להכין את הקבורה. אחרי רגע ארוך של שתיקה אמרה נדה: "שנתיים חיכינו לתשובה. לא ידענו אם הוא חי, אם הוא קבור מתחת להריסות, או אם לקחו אותו."

היא דיברה בכעס. "הם מחזירים גופות בלי שמות, בלי סימנים, כאילו אלו חפצים. זה עינוי למשפחות. אפילו למתים לא נותנים שם."

על פי משרד הבריאות הפלסטיני, עד אתמול בצהריים הועברו דרך הצלב האדום 150 גופות שהוחזקו בידי כוחות הכיבוש. כולן הוחזרו בלי סימון, בלי תעודה, בלי רישום.

באולם הזיהוי הונחו כמה גופות על מיטות מתכת. צוותים רפואיים ניסו לזהות אותן במהירות – לבדוק סימנים חיצוניים, פציעות, שריטות, קטיעות. חלקן הובאו כשידיהן קשורות מאחור, חלקן בעיניים מכוסות. באחת נכרך חבל סביב הצוואר. באחרת נראו חבלות כהות על הגוף.

הן מגיעות בשקי פלסטיק לבנים או שחורים, לעיתים קפואות למחצה, לעיתים במצב של התפרקות. יש כאלה שכוסו בחול, אחרות מדממות לאט כשהקרח נמס.

בצד השני של האולם יש חדר קטן עם מסך. שם יושבים עשרות בני משפחות נעדרים וצופים בתמונות שהציגו אנשי משרד הבריאות – פנים, בגדים, שיניים, צלקות. כל פרט קטן יכול להיות הסימן שיסגור מעגל.

צעיר אחד חשב שראה את אחיו. הוא ביקש לראות את הגופה מקרוב, אבל לא היה בטוח. הוא ניסה להשוות תמונה ששמר בטלפון – חיוך עם שיניים בולטות – לשיניים שלפניו, אך לא הצליח להכריע.

אכרם אחמד חיפש שני אחים – מוחמד בן 35, אב לארבע בנות, ואמג’ד בן 32 – שנעצרו בג’באליה בנובמבר 2024. "אין לי מושג מה קרה להם", אמר. "אני בא כל יום, אולי אמצא משהו. אולי הם כאן."

הוא סיפר שביקר בשבוע שעבר בבית החולים נצרת, שם שוחררו 1,700 עצורים מעזה, אך לא מצא את אחיו ביניהם. "זה לא הגיוני," אמר. "להחזיר יותר ממאה גופות בלי שמות? זו אכזריות שאין לה גבול."

ד"ר אחמד ד’היר, מנהל המכון לרפואה משפטית בעזה, סיפר כי מרבית הגופות מגיעות ללא כל פרטים מזהים. "רק שש מהן הועברו עם שמות, ומתוכן שניים היו שגויים," אמר. לדבריו, המחסור במכשור ובמעבדות DNA בשל המצור מקשה מאוד על עבודת הזיהוי.

עד כה הצליחו הצוותים לזהות רק 25 גופות מתוך 150.

בין הנוכחים באולם הייתה גם רשימה קדיח, אישה מבוגרת מכפר ח’זעה בדרום הרצועה. היא מחפשת את בנה פאדי, שנעלם ב־7 באוקטובר 2023. "הוא נעלם, ואז הפציצו את הבית שלו," סיפרה בבכי. "אשתו וארבעת הילדים נהרגו. אני לא מצליחה לזהות את הגופה שלו, כולן הרוסות."

לפי הנתונים האחרונים, כ־9,500 בני אדם עדיין מוגדרים נעדרים מאז תחילת המתקפה – חלקם מתחת להריסות, אחרים מוחזקים בידי הצבא או בבתי מעצר, ואיש לא יודע מה עלה בגורלם. יותר מ־68 אלף פלסטינים נהרגו מאז תחילת המתקפה.

החזרת הגופות בימים האחרונים נעשתה כחלק מהסכם הפסקת האש שנחתם בקהיר בתיווך מצרים, ארצות הברית, טורקיה וקטאר.

אבל באולם הקטן בחאן יונס, ריח המוות עדיין ממלא את האוויר. אמהות בוכות, בנים מתלבטים מול גופות קפואות, ואנשים מחפשים סימן קטן – שן, צלקת, בגד – כדי לדעת בוודאות. כדי לדעת.