קהיר, 16 באוקטובר 2025 – עלי והיב, וואפא
אסירים פלסטינים ששוחררו מבתי הכלא של כוחות הכיבוש והורחקו למצרים תיארו מערכת עינויים והשפלות שיטתית ההופכת את מתקני הכליאה ל"קברים חיים". לדבריהם, מאחורי הסורגים מתבצעות עבירות קשות העולות לכדי פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות – עינויים פיזיים ונפשיים, הרעבה מכוונת, מניעת טיפול רפואי, הפקרת חולים, בידוד ממושך, ויחס משפיל ומחיקת זהות.
ביום שני האחרון שחררו כוחות הכיבוש 1,968 אסירים, בהם 250 שנידונו למאסרי עולם ומאות נוספים הצפויים לעונשים דומים, במסגרת הסכם לסיום הלחימה והפסקת האש. מתוך המשוחררים, 154 בעלי מאסרים ממושכים הועברו בכפייה לשטח מצרים.
מאג’ד אל-מסרי, בן 53 ממחנה הפליטים בלאטה, שנעצר בשנת 2002 ונידון לעשרה מאסרי עולם, סיפר לוואפא כי "החקירות, ההתעללות והענישה נעשות ללא שום פיקוח או מגבלות. גורל האסירים נקבע לפי גחמות של חיילים וחוקרים". לדבריו, מאז אוקטובר 2023 "הפכו בתי הכלא למוקדי דם ועינויים, תוך הפרה בוטה של כל האמנות וההסכמים הבינלאומיים". אל-מסרי תיאר מציאות של התחשמלות, דקירות, הרעבה, התעללות רפואית והוצאות להורג, ואמר כי "יש מתקני מעצר שלא מופיעים בשום רישום – קברים לחיים במלוא מובן המילה".
איימן א-שרבאתי, תושב חברון שנעצר ב-1988 ונידון למאה שנות מאסר, קרא למוסדות זכויות האדם לפעול מיד לאחר סיום הלחימה ולשים קץ ל"פנים האחרים של ההשמדה ההמונית בבתי הכלא". לדבריו, יש לאפשר לצלב האדום לבקר בבתי הכלא ולשים קץ להיעלמותם של עצורים מעזה. הוא הוסיף כי התמונות של האסירים ששוחררו "חושפות את עומק האלימות וההשפלה", והדגיש כי "היחס לאסיר מרואן ברגותי הוא עלבון לתנועה הלאומית כולה".
א-שרבאתי תיאר עינויים שיטתיים: מכות יומיומיות, מניעת מזון, הזנחה רפואית מכוונת, בידודים קולקטיביים, פשיטות אלימות של יחידות "כיתר", "מצדה" ו"נחשון", שימוש בגזים וברימונים, מכות חשמל, חיפושים בעירום והשפלה יומיומית. הוא סיפר על אזיקים שגרמו לדימום, על שימוש במחלות כאמצעי עינוי ועל איומים בהוצאה להורג. לדבריו, "בתי הכלא הם כיום אחד ממוקדי הפשע המרכזיים של הכיבוש".
הוא תקף את הצלב האדום על שתיקתו: "הם נכחו בכל שלב בתהליך השחרור, ערכו בדיקות רפואיות וקיבלו את רשימות המשוחררים, ובכל זאת לא הוציאו אף דו"ח או תעודה. שתיקה כזו סותרת כל עיקרון של עצמאות ואובייקטיביות".
הסופר והאסיר המשוחרר באסם חנדקג'י, שנעצר ב-2004 ונידון לשלושה מאסרי עולם, אמר כי "כאשר אסיר פלסטיני מחליט להפוך לסופר, הוא נרדף עם מילותיו בידי הסוהר". לדבריו, הכתיבה הייתה עבורו "מולדת קטנה של תקווה וזהות", והניסיון של שירות בתי הסוהר היה "לחדור לתודעה הפלסטינית ולהחליף אותה בתודעה מזויפת – ניסיון שנכשל".
חנדקג'י סיפר כי לאחר זכייתו בשנת 2024 בפרס הבוקר לרומן הערבי על ספרו "מסכה בצבע השמים", הוחרפו נגדו ההתנכלויות: נלקחו ממנו עטים, מחברות וספרים, והוא הושם בבידוד. "הם פחדו מהמילים יותר מהכול", אמר. "כשנכנסו לתאי אחרי הזכייה ראיתי בעיניהם בלבול וכעס – הם הבינו שהכתיבה ניצחה אותם".
לדבריו, הספרות הפלסטינית קשורה קשר עמוק למאבק הלאומי. "סופרים פלסטינים שילמו בחייהם על הזיקה הזו. היום אנחנו זקוקים לחזית תרבותית ערבית שתעמוד מול הנרטיב המזויף של הכיבוש". הוא הקדיש את זכייתו ל"עמידת עזה והנופלים", וציין כי הוא נושא עמו רומן חדש שכתב בדמיונו על חברו וליד דקה, שהוחזק עד מותו בכלא, "וממתין שגופתו תשוחרר מקרור הכיבוש".
חנדקג'י, תושב נַאבּלוּס בן 41, פרסם מהכלא שני קובצי שירה, כ-250 מאמרים ורומנים נוספים ובהם "נרקיס הבדידות" ו-“ליקוי בדראדין”. ספרו האחרון, "מסכה בצבע השמים", זכה בפרס הבוקר לרומן הערבי ותורגם לשפות זרות. הוא נחשב כיום לאחד הקולות הבולטים בספרות הפלסטינית בעולם הערבי.
