מאת: רים סויסי
עזה, 3 באוקטובר 2025, וואפא – סעיד אבו־דף, בן שבעים ממחנה הפליטים שאטי במערב עזה, יושב בפתח ביתו ההרוס למחצה, ראשו שעון על ידו. מאז כוחות הכיבוש השליכו כרוזים מהאוויר הקוראים לתושבים להתפנות דרומה, הוא מנסה למצוא דרך להימלט עם תשעת בני משפחתו – אך אינו מסוגל לשלם את מחיר הנסיעה.
"אנחנו חיים בעוני. נהג האוטובוס דרש 3,000 שקל – אלף דולר – ואין לי סיכוי לגייס סכום כזה," הוא מספר. לדבריו, אזור מגוריו הפך לבלתי נסבל: "הלילות הם סרט אימה – ירי בלתי פוסק ממסוקים ומל"טים, בתים שמתפוצצים על ידי רובוטים ממולכדים, והכול הופך לים של אש. בלילות אנחנו מתכנסים במטבח, המקום היחיד שהוא קצת רחוק מהחזית, ומתפללים שהבוקר יגיע".
גם מוחמד רашיד, בן 73, עומד מול אותה מציאות. הוא מתגורר עם אשתו החולה ומודה כי ייאלץ, אם לא תהיה ברירה, לצעוד דרומה ברגל. "אבל איך אשתי תשרוד את הדרך הארוכה? אין לי כסף, ילדיי מחוץ לעזה, ואני חי מקצבת הרווחה בלבד", הוא אומר ודמעות זולגות מעיניו. "אם נישאר בחיים – נישאר כאן. ואם נגזר עלינו למות – נמות בכבוד".
הייאוש אינו פוסח גם על נשים צעירות. יסמין אחמד, בת שלושים ואם לשלושה ילדים יתומים, נשארה כלואה בשכונת א־נצאר במערב העיר. "אני רוצה לברוח דרומה, אבל איני מסוגלת לעמוד בעלויות," היא אומרת. לדבריה, המחיר כולל אוהל שעולה 4,000–5,000 שקל, בניית שירותים בעלות של עוד 500 שקל, ותשלום נסיעה של לפחות 2,000 שקל – סכומים שמתקרבים לאלף דולר. "פניתי לארגון סיוע בבקשה שייתנו לי אוהל עבורי ועבור הילדים. אני עדיין מחכה. אולי נצליח לעזוב לפני שיהיה מאוחר מדי. כרגע אנחנו תקועים בצפון – מול המוות".
לפי נתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, 740 אלף מתוך 2.1 מיליון תושבי הרצועה נותרו בצפון. בתחילת החודש חסמו כוחות הכיבוש את מחסום א־רשיד לאורך החוף לתנועת כלי רכב, והותירו מעבר רגלי מוגבל עד השעה שתיים בצהריים – ורק דרומה. בכך נותקה העיר עזה לחלוטין מדרום הרצועה.
