עזה, 2 בספטמבר 2025, וואפא – סאמי אבו סאלם
מאז הכריז צבא הכיבוש הישראלי על כוונתו "לכבוש את עזה" ולהשתלט על העיר, שרר בקרב כמיליון תושבים – מקומיים ופליטים שנדדו אליה מצפון הרצועה – פחד עמוק ותחושת חוסר מוצא. למרות האיומים הגוברים, רובם נותרו בעיר, לא מתוך בחירה אלא מתוך אילוץ שנכפה עליהם בשל מכלול סיבות כלכליות, בריאותיות והומניטריות.
עדה עבד רבו, תושב העיר, מספר כי ניסה שוב ושוב לעקור אך לא מצא יעד חלופי. לדבריו, מחירי השכירות במרכז הרצועה זינקו ל־3,000 שקל ויותר. "אני לא גיבור", הוא אומר, "הישארותי כאן אינה אתגר לכיבוש אלא המציאות היחידה האפשרית". ורדה א־דרימלי, שנעקרה משכונת זיתון, מתארת חוסר יכולת לעזוב דרומה בשל שני בני משפחתה עם עיוורון ואחרים החולים במחלות ריאה. "תנאי הנדידה אינם מתאימים לחולים", היא אומרת, ולכן היא נשארת בעיר אצל קרוב משפחה.
טלאל מחסן, שביתו נהרס בג’באליה, מסביר כי המעבר למרכז הרצועה דורש מעל 2,500 שקל – סכום שאין באפשרותו לשלם. המחסור בדלק החריף את המצב, כאשר נהגים משתמשים בשמן בישול או בדלק מאולתר שמחירו מגיע ל־100 שקל לליטר. גם מי שמצליח לצאת מוצא עצמו בצפיפות בלתי נסבלת. עדל סעד א־דין, שנעקר לדיר אל־בלח, מתאר אזורים חנוקים במאות אלפי עקורים מרפיח ומחאן יונס.
ג’מילה אחמד, אם לארבעה, חיה באוהל בעזה. "אני חוששת מכל תקיפה ורוצה לעזוב מיד, אבל אין לי כסף ואין לי לאן ללכת", היא אומרת. התקווה לשוב לביתה ההרוס בצפון הרצועה הולכת ומתפוגגת. לצד התושבים, מוסדות דת והומניטריה נותרו בעיר. ועדת החירום של כנסיית המשפחה הקדושה הודיעה כי תישאר במתחם ותסייע לקהילה, בהתאם לעמדת הפטריארכיות הלטינית והאורתודוקסית בירושלים.
בינתיים נמשכות התקיפות על שכונות זיתון וצַבּרה במזרח ובדרום העיר, מה שמאלץ משפחות לנוע מערבה. הרוב המכריע מתרכז כעת בשכונות רימאל, א־נצר ותל אל־הווא, במחנה שאטי ובנמל הדייגים. חלק קטן הצליח למצוא מקלט זמני אצל קרובים, אך רוב האוכלוסייה נותרת לכודה בעיר – מקום שהוכרז על ידי כוחות הכיבוש כ"אזור קרב מסוכן".
ההישארות של תושבי עזה איננה בחירה מודעת או מעשה גבורה, אלא תוצאה של מציאות נעולה: היעדר מקלט חלופי, מחירים בלתי אפשריים, קריסת התחבורה, מגבלות בריאותיות וצפיפות באזורים שאליהם נדדו אחרים. המציאות הזו משקפת את עומק המשבר ואת חוסר היכולת של רבבות משפחות למצוא מוצא ממצב שהולך ומחמיר.
