בקעת הירדן, 27.8.2025, וואפא – כתבת: אסראא גוראני
כבר כשבוע ימים שוהה קדרי דראגמה, תושב עין אל־חלווה שבבקעת הירדן הצפונית, לצד חורבות ביתו שהפך לערימת הריסות בתוך שעות ספורות, לאחר שכוחות הכיבוש הרסו בסוף השבוע האחרון את ביתו, את בתי ילדיו ואת דירי הצאן שלהם.
בשמש הלוהטת ובשטח הפתוח, דראגמה, ילדיו ונכדיו ממתינים ללא קורת גג ומביטים בחוסר ודאות קדימה. מאז ההריסה הם מתמודדים עם איומים יומיומיים שנועדו לכפות עליהם לעזוב – מצד מתנחלים מהמאחזים וההתנחלויות הסמוכות, ומצד חיילי הכיבוש שמונעים מהם להציב אפילו אוהל או מחסה זמני על חורבות בתיהם.
המשפחה, שנצמדה לשאריות רכושה, הותקפה שוב ושוב בימים שלאחר ההריסה בידי מתנחלים וחיילי הכיבוש. קדרי דראגמה עצמו עבר התעללויות, עיכובים ואיומים חוזרים ונשנים.
בריאיון לוואפא אמר דראגמה כי הוא נחוש להישאר במקום גם ללא מחסה, וכי לא ייכנע לאיומים. לדבריו, אם יעזוב את אדמתו – לא יוכל עוד לשוב אליה. לפי נתוני המועצה המקומית באל־מאלח ובפזורה הבדואית, בעין אל־חלווה חיות 11 משפחות כולן בסכנת גירוש כפוי, במיוחד לאחר גל ההריסות שפגע ברוב מבני הכפר בחודשיים האחרונים.
לדבריו, המשפחות משלמות כבר שנים מחיר כבד על עמידתן במקום שבו מבקשים כוחות הכיבוש להשתלט, בעוד המתנחלים בונים עליו את תוכניות ההתפשטות שלהם.
מאז כיבוש הבקעה לפני קרוב לשישים שנה, חיים תושבי עין אל־חלווה, כמו יתר תושבי בקעת הירדן, תחת שורה ארוכה של מגבלות ונישול. לפי נתוני בצלם, ישראל מונעת מהפלסטינים להשתמש בכ־85% משטחי הבקעה וצפון ים המלח, שהוגדרו כ"אדמות מדינה", "שטחי אש" או "שמורות טבע". במקביל יועדו שטחים נרחבים להקמת התנחלויות.
במהלך השנים האחרונות אפשרו הרשויות למתנחלים לבצע השתלטויות נוספות, לגדר שטחים, למנוע מתושבים וגמלים להגיע לשטחי מרעה, ולהפקיע מקורות מים מרכזיים. כך הלך והצטמצם מקור פרנסתם של התושבים שהתבסס על גידול צאן.
דראגמה, שנולד וחי במקום מדורי דורות, מתאר הידרדרות חריפה בשנים האחרונות. לדבריו, בעבר החזיק כ־300 ראשי בקר, וכיום נותרו לו בקושי 70, שאינו מצליח לספק להם מזון ומים. עוד הוסיף כי מתנחלים אף גנבו חלק מהעדרים במהלך פשיטות יומיומיות.
לפי עדותו, מה שמתרחש בבקעת הירדן בשנים האחרונות הוא החמור ביותר מאז 1967. לדבריו, "הפרויקטים הגדולים שהכיבוש דיבר עליהם בעבר – היום אנחנו רואים אותם מתממשים מול העיניים שלנו, והם מאיימים על עצם קיומנו כאן."
תושבים נוספים מציינים כי בעשור האחרון החמיר מצבם במיוחד בעקבות התפשטות המאחזים הרועים. לפי נתוני הרשות למאבק בגדר ובהתנחלויות, בסוף 2024 פעלו בגדה 137 מאחזים חקלאיים־רועים, המונעים מתושבים גישה לכ־489 אלף דונם.
בעין אל־חלווה עצמה, לצד ההתנחלות מסקיות שהוקמה ב־2002 על אדמות הכפר, נוספו מאחזים נוספים בשנים האחרונות: ב־2019 הוקם מאחז באזור אבו אל־קנדול, ובסוף השנה שעברה – מאחז נוסף על אדמות אום אל־ג’מאל, שתושביו גורשו בכפייה.
מאז תחילת המלחמה בעזה החריפו התקפות המתנחלים גם בבקעת הירדן. מתנחלים תוקפים רועים, חוסמים דרכים ואף מניפים דגלים בסמוך לאוהלי התושבים בעין אל־חלווה, כאות להשתלטות מלאה. הרשויות מצדן ממשיכות בהריסות, במעין חלוקת תפקידים גלויה עם המתנחלים.
לפי נתוני הרשות למאבק בגדר ובהתנחלויות, בשנתיים האחרונות גורשו בכפייה 33 קהילות פלסטיניות מהגדה, רובן בבקעת הירדן ובמדרונות המזרחיים. מדובר בקצב גירוש מהיר בהרבה משנים קודמות, אז תועדו ארבעה מקרים בלבד בפרק זמן זהה.
גם בקהילות נוספות בבקעת הירדן נשקפת סכנת גירוש מיידית. בחודש שעבר תקפו מתנחלים את תושבי אל־מאלח, איימו עליהם בנשק וגנבו מהם עשרות ראשי צאן. בח’רבת אל־פארסיה נרשמו תקיפות כה קשות עד שאחת המשפחות נאלצה לעזוב את המקום לפני ימים ספורים.
דראגמה מסכם: "במשך כל חיי התמודדתי עם פגיעות והפרות שלא פסקו, אבל מה שקורה עכשיו חמור מכל מה שהכרנו. כל יום אנחנו מאבדים עוד חלק מהאדמה שלנו, ועוד חלק מהחיים שלנו."
