עזה, 5 באוגוסט 2025 – סמי אבו סאלם
השמש החלה לשקוע בים עזה כשהיא מטילה את אורה הצהוב על אלפי אזרחים החוזרים בידיים ריקות, פניהם חיוורות ועיניהם כבויות, לאחר שעות המתנה ממושכות למשאיות הסיוע בקצה הצפון־מערבי של הרצועה, סמוך לגבול עם הכפר הכבוש הרביא.
המונים – אבות, אמהות ובנים – לבושם מוכתם בקמח, בבוץ או בדם שלהם ושל חבריהם. הם חוזרים כדי להתכונן לעוד סבב במאבק להשגת מעט מזון לילדיהם, בעיצומה של מגפת רעב קטלנית שמחולל המצור הישראלי.
על עגלה רתומה לחמור כחוש שכבו שלושה פצועים: אחד נורה בגבו, השני נפגע בשתי רגליו המדממות שחבריו חבשו כדי לעצור את הדימום, והשלישי התמוטט לאחר שנפל ממשאית קמח ונרמס תחת רגלי ההמון. החמור התקשה לגרור את העגלה, עד שקבוצת צעירים הקיפה אותה ודחפה כדי להגיע לבית החולים חמד.
נער אחר הובא בבהילות על משטח עץ בידי קבוצת אנשים שדילגו בין המהמורות בדרך לבית החולים, בעודו צורח ומבקש שמישהו יודיע לאביו שנעלם בין ההמון – אינו יודע אם הוא חי או מת.
המחזה של אמבולנסים, "טוקטוקים" וקרונות רתומים לבהמות, המובילים פצועים והרוגים, הפך לשגרה מצמררת.
אחמד לבד, בן 33, נשא שקית ריקה והלך בכבדות. בגדיו המוכתמים בקמח סיפרו את סיפורו: יום שלם חיכה, אך לא הצליח לקבל דבר – משום שחיילי הכיבוש ירו והרגו, ומשום שמספר משאיות הקמח היה זעום מול עשרות ומאות אלפי רעבים.
"לא קיבלתי כלום, וזה מסוכן מאוד", אמר. "אולי אחזור שוב – הרעב לא נרגע אלא באוכל, והילדים רעבים". לַבֶּד, בוגר לימודי קלינאות תקשורת ושמיעה מאוניברסיטת עין שמס במצרים, עבד בעבר בארגון בינלאומי – וכעת הוא נאלץ לרדוף אחרי חופן קמח.
עבד אל־רזאק אל־מבחוח, בן 23, חיכה 11 שעות לשווא. "מוות ודאי, צפיפות נוראה, משהו פגע לי בראש והתעלפתי. הצליחו לגרור אותי הצידה, ואז נמלטתי בלי כלום", סיפר. הוא היה אמור לחגוג בימים אלה את סיום לימודיו בטכנולוגיית מידע – אך מצא עצמו בין המתקבצים ללחם.
רבים שבו בידיים ריקות, אך אחרים התעקשו לשוב עם משהו: משטחי עץ למכירה כחומר בערה, קופסאות קרטון ריקות או ענפים יבשים לבישול.
המצור הישראלי, שהחל בתחילת מרץ, חוסם מזון ותרופות. משרד הבריאות דיווח על מותם של 180 אזרחים מרעב, בהם 93 ילדים. מניין ההרוגים בעת חלוקת סיוע עלה ל־1,516, ומספר הפצועים ל־10,067.
מאז מאי מאפשר הכיבוש לחברה מערבית שנויה במחלוקת לחלק מזון בנקודות מוגדרות – אך היורים חיילים על הממתינים. מעל 1,500 נהרגו, ויותר מ־10,000 נפצעו. בעבר נכנסו לרצועה בממוצע 600 משאיות מזון ביום – כיום, לעיתים רחוקות, נכנסות כ־60 בלבד.
בבית החולים חמד, עמד הילד נידאל עזיז, בן 12, לצד דודו הפצוע ששכב על "טוקטוק" – אחרי שנחנק ונדרס תחת גלגלי משאית. הנער איימן אל־סרצאווי זעק מכאב לאחר שנורה בזרועו. "אבא שלי לא יודע שאני כאן, לא אחזור לכאן שוב", אמר בבכי.
מתוך ההמון בלטה אִמתסאל חמאם, בת 40, עם חצי שק קמח על גבה. היא סיפרה כי הצליחה לקחת את השק עבור 20 מבני משפחתה, בהם ילדי שני אחיה – זיאא וחוסאם – שנהרגו במלחמה. "המון גברים הקיפו אותי, ניסו לקחת את השק, אך החזקתי בו בכל כוחי", אמרה.
עומר אבו ע'זל, בן 31, חיכה 11 שעות עד שקיבל מעט קמח וקופסת רסק עגבניות. הוא השיל 27 קילוגרם ממשקלו מאז תחילת המלחמה. "החיילים צדים אותנו כמו ציפורים – לא רואים בנו בני אדם", אמר. לפני יומיים הגיע עם חברו וחזר בלעדיו – נישא על משטח עץ לקבורתו.
ברחוב המודיעין, שחרב כולו, שבו ההמונים הרעבים אל חורבות בתיהם או אל אוהלי הפליטים. על שתי גדות הרחוב – חורבן מגדלים, מאות מבנים הרוסים, ילדים משחקים ליד שלוליות ביוב ומנסים להשיב מעט מריח החיים שאבד.
