בית לחם, 4 באוגוסט 2025 – מאת ועד אלקאר
על גגות בתי ביתוניא, מדרום־מערב לרמאללה, ניצבים מיכלי מים שחורים, שעיניהם של התושבים נשואות אליהם בתקווה לטיפות שאולי לא יגיעו. נִדאא סאלם, תושבת המקום, פותחת מדי יום את ברז המים – ולא מוצאת אלא אוויר. "אנחנו מחכים למים כאילו מחכים לנס. המים מגיעים אלינו פעם בעשרה ימים, ולעיתים לא מגיעים כלל. זה לא קורה במקרה – זו מדיניות ישראלית להרוג בנו את רוח החיים", היא אומרת.
התמונה הזו אינה ייחודית לביתוניא, אלא חוזרת על עצמה בעיירות, בערים ובמחנות הפליטים ברחבי הגדה המערבית. המחסור במים והפסקות האספקה הפכו לחלק מהחיים היומיומיים – תופעה שאינה רק משבר אקלימי או כשל ניהולי, אלא נעוצה במדיניות הכיבוש הישראלי, השולט במקורות המים ומשתמש בהם ככלי ענישה קולקטיבית ואסטרטגיה קולוניאלית ארוכת טווח.
מונופול שיטתי על המים
מאז כיבוש הגדה המערבית ב־1967, ישראל שולטת כמעט לחלוטין במקורות המים, ובעיקר באקוויפר ההר – מקור המים התת־קרקעי המרכזי של פלסטין. לפי דוח רשות המים הפלסטינית לשנת 2023, ישראל מנצלת למעלה מ־85% ממי האקוויפר ומשאירה לפלסטינים פחות מ־15%.
במחוז חברון השליטה הזו ניכרת היטב: העיר וסביבתה סובלות מצמצום שיטתי של כמויות המים המוזרמות. מוסעב עבידו, מנהל אגף המים והביוב בעיריית חברון, אומר: "חברת 'מקורות' הישראלית מצמצמת באופן קבוע את הכמויות המוקצות לחברון. לעיתים אנו מקבלים פחות מ־40% מהכמות הנדרשת, מה שמונע מאיתנו לנהל לוח חלוקה סדיר". לדבריו, "האזרח מקבל מים פעם ב־80 יום, והצריכה היומית לאדם נעה בין 35 ל־40 ליטרים – הרבה פחות מהמינימום של 100 ליטרים לאדם ליום שממליצה עליו ארגון הבריאות העולמי".
גם בית לחם צמאה
במחוז בית לחם המצב דומה. עבד א־רחמאן חסאן, תושב רחוב א־צף בעיר, מספר: "המים לא הגיעו לבתים שלנו כבר 20 יום. אנחנו נאלצים לקנות מכליות מים במחיר של 150 ש"ח לשלושה קוב. רבים אינם יכולים לשאת בעלות הזו במצב הכלכלי הקשה".
בכפר אל־ח'דר הסמוך, עלאא עיסא מספר: "המים מגיעים אלינו פעם בשבועיים, וגם אז הלחץ חלש ואינו מספיק למלא את המיכלים. אנחנו חיים בצמא מתמשך". הוא מדגיש: "זו לא בעיה טבעית – זו מדיניות של הצמאה והרעבה".
מדיניות שיטתית וכלים חדשים
עאדל יאסין, מנהל אגף התכנון ודובר רשות המים, מציין שמדיניות ההצמאה אינה חדשה, אך בשנים האחרונות קיבלה ממדים קשים יותר. "הכיבוש משתמש בכלים חדשים להעמקת המשבר, כמו העלמת עין מגניבות מים מהצינורות המזינים את אזורי הגדה, במיוחד באזורי C שבשליטתו המלאה". לדבריו, "רשות המים הפלסטינית סיפקה תשתיות ורשתות אספקה לרוב היישובים, אך הכמויות בפועל נקבעות על ידי הכיבוש. ישנם שבעה יישובים פלסטיניים שאינם מקבלים מים כלל – כמו דיר אבו דעיף, ערבונה וג'לבון שבמזרח ג'נין – בשל סירוב הכיבוש להעניק רישיונות או בשל מניעת עבודות תחזוקה".
כלי שליטה קולוניאלי
סוהיל ח'ליליה, חוקר בענייני ההתנחלויות, מגדיר את ההצמאה כחלק ממערך קולוניאלי שלם: "ישראל שולטת במים כדי לשלוט בפלסטינים. מים הם תנאי בסיסי לחיים בכבוד, ושלילת הזכות הזו מהווה הפרה בוטה של המשפט ההומניטרי הבין־לאומי, במיוחד סעיף 55 לאמנת ז'נבה הרביעית".
לדבריו, "השליטה הישראלית כוללת איסור על חפירת בארות חדשות, שיקום ישנות, ואף הקמת מיכלים או מערכות לאיסוף מי גשמים – בזמן שמעודדים מתנחלים להקים פרויקטים חקלאיים גדולים הזוללים מים פלסטיניים". ח'ליליה מציין ש־76% מהתלות של הפלסטינים היא במים תת־קרקעיים, ללא מקורות חלופיים בשל ההגבלות, אף שיורדים באזור מעל 165 מיליון קוב גשמים בשנה – כמות שאינה מנוצלת עקב איסור הקמת בריכות ומאגרים.
המים כזירת עימות ישירה
מאז אוקטובר 2023, עם הסלמת המתקפה על עזה, הוכפלו תקיפות המתנחלים על מקורות מים בגדה, במיוחד באזורי C. ח'ליליה מוסיף: "לפי דוחות זכויות אדם, נרשמו יותר מ־460 תקיפות, ובהן 63 פגיעות ישירות במעיינות פלסטיניים".
התקיפה הבולטת ביותר הייתה בכפר עין סמיה מזרחית לרמאללה, שם הרסו מתנחלים את רשת המים הראשית – מה ששלל מים מיותר מ־110 אלף בני אדם. המתנחלים השתלטו גם על 56 מעיינות בבקעת הירדן הצפונית ובאזור המערבי שמאחורי גדר ההפרדה, והפכו אותם לאתרי נופש בלעדיים. לצד זאת, בוצעו מעשי חבלה במערכות השקיה, הרס קווי שאיבה וגניבת משאבות וציוד חקלאי – כחלק ממדיניות שמטרתה לגרש חקלאים ולייבש את החקלאות הפלסטינית.
בין המשפט הבין־לאומי למציאות היומיומית
שלילת המים בגדה המערבית מהווה הפרה חמורה של המשפט הבין־לאומי, המכיר בזכות למים כחלק בלתי נפרד מהזכות לחיים. בפועל, מהמציאות בביתוניא ועד לחברון, בית לחם ובקעת הירדן, עולה תמונה של פער עמוק בין ההתחייבויות המשפטיות לבין מעשי הכיבוש בשטח. בעוד ההתנחלויות נהנות משפע מים ושטחים חקלאיים ירוקים, הפלסטינים נאבקים מדי יום על כל טיפה, ומשלמים מכספם המועט כדי לספק את צורכיהם הבסיסיים – תוצאה של מדיניות מכוונת שנועדה להכניע אותם ולשלול מהם את אמצעי הקיום והעמידה האיתנה.
