מאת| רים סוויסי

החיים ללא גפיים הופכים למציאות בלתי נמנעת עבור אלפי פצועים ברצועת עזה, הנאבקים בכאב, בנכות ובמחסור חמור בתרופות ובטיפולים רפואיים חיוניים. מאז תחילת המתקפה הישראלית, יותר מ־10,000 פלסטינים איבדו גפה אחת לפחות, בהם למעלה מ־4,000 ילדים – מספרים שממשיכים לעלות על רקע קריסת מערכת הבריאות המקומית.

קטועים ללא מענה רפואי

בין הנפגעים הרבים נמצאת מונה סעפן (45), שאיבדה את ידה הימנית בפיצוץ במחנה הפליטים נוסיראת לפני שבעה חודשים. "הלכתי ליד בית ספר שהיו בו עקורים, ואז נפגעתי מרסיס שהרס את רקמות ידי. לא הייתה ברירה אלא לקטוע אותה," היא מספרת.

מאז איבדה סעפן לא רק את ידה – אלא גם את עצמאותה ואת ביטחונה העצמי. "חיי התהפכו. כל מילה, כל מבט הופכים לכבדים מנשוא. אני כבר לא מצליחה לעשות את מה שעשיתי קודם: לדאוג לילדים שלי, לבית שלי, לבעלי. אני לא מרגישה שאני אותה אישה."

עבור פצועים רבים בעזה, הקטיעה אינה גזירת גורל – אלא תוצאה ישירה של מחסור חמור באספקה רפואית. צוותים רפואיים נאלצים לבחור בין הצלת חיים לבין ניסיון לשמר איברים פגועים. ללא אנטיביוטיקה וציוד כירורגי מתאים, פצעים מזדהמים במהירות, ולרופאים לא נותרת ברירה אלא לקטוע גפיים כדי למנוע את התפשטות הזיהום בגוף.

"נולדתי מחדש – אבל בלי רגליים"

איברהים אלאסעד (35) איבד את שתי רגליו בהפצצה על בית משפחתו לפני חמישה חודשים. "נמשיתי מההריסות וחשבתי שאני מת. ואז הבנתי שאני חי – אבל בלי רגליים," הוא אומר בקול רועד.

"כבר אין לי שליטה על החיים שלי. אני מרגיש חסר תועלת, עול על הסובבים אותי. בכל מקום אני פוגש רק מבטים מלאי רחמים – וזה מכביד עליי לא פחות מהנכות עצמה," הוא מוסיף. אלאסעד חולם לקבל טיפול רפואי מחוץ לעזה ולזכות בגפיים תותבות, שיוכלו לפחות להחזיר לו מעט מהכבוד העצמי שאבד.

ילדים שאיבדו את ילדותם

הילד רמי סלמאן (17) חלם להיות מתעמל מקצועי, אבל פגיעת רסיס קטעה את רגלו השמאלית. "הייתי מתאמן כל יום על חוף הים, אבל אז הגיע הפיצוץ ששינה את חיי לנצח," הוא מספר.

"כשאני רואה ילדים בגילי רצים ומשחקים, אני נסגר בתוך עצמי. אני כבר לא מרגיש בן אדם שלם." תקוותו היחידה היא לזכות בטיפול רפואי מחוץ לעזה, לקבל רגל תותבת – ואולי לשוב להתעמל.

טראומה שלא נגמרת

ההתמודדות עם הקטיעה אינה מסתיימת בכאב הפיזי. לדברי האחראי לבריאות הנפש בעזה, ד"ר אחמד שתאת, פציעות אלו מובילות למצוקות נפשיות קשות: "ישנם שלושה מקורות לכאב עבור הקטועים: הראשון – ההלם והצער על האיבר שאבד. השני – היחס מהחברה, שמתקשה לקבל אותם. השלישי – הקושי להסתגל למציאות החדשה וללמוד לחיות איתה."

גם פרוטזות אינן פתרון קסם. "גפה תותבת לא מחזירה את מה שאבד, אבל היא לפחות מאפשרת לאנשים לחיות בלי מבטים רודפים של רחמים," מסכם ד"ר שתאת.

עבור אלפי קטועי הגפיים בעזה, המאבק נמשך: לא רק על טיפול רפואי, אלא גם על שמירה על כבודם ועל התקווה לעתיד שבו יוכלו לשוב ולחיות חיים נורמליים.