רמאללה, 16 באפריל 2026. לקראת יום האסיר הפלסטיני, המצוין מדי שנה ב-17 באפריל, מסרו מוסדות האסירים כי מספר העצורים בבתי הכלא בישראל עלה ב-83% מאז תחילת המלחמה, ולפי הנתונים העדכניים הגיע בתחילת אפריל 2026 ליותר מ-9,600 עצורים ועצורות, לעומת 5,250 ערב פריצתה.
בהודעה שפרסמו המוסדות נמסר כי מציאות חייהם של העצורים אינה עוד המשך של מדיניות כליאה "רגילה", אלא חלק בלתי נפרד ממערך אלימות כולל נגד הקיום הפלסטיני על כל היבטיו.
לדבריהם, ארגוני זכויות האדם הפועלים בתחום צברו שורה רחבה של עדויות וראיות מתועדות, החושפות את אופי הפשעים המבוצעים נגד עצורים ואסירים בתוך מערכת דיכוי שיטתית, הכוללת עינויים, הרעבה, מניעת טיפול רפואי וצורות שונות של תקיפה גופנית ומינית, לרבות אונס. עוד נמסר כי לפי הממצאים, בתי הכלא והמחנות בישראל אינם עוד רק מתקני כליאה, אלא מרחבים שבהם מופעלות צורות קיצוניות של אלימות, המשקפות לדבריהם פן נוסף של המלחמה.
המוסדות הוסיפו כי מאז תחילת המלחמה נהרגו יותר ממאה עצורים ואסירים פלסטינים בידי ישראל. זהותם של 89 מהם פורסמה, בעוד שעשרות נוספות של עצורי עזה שמתו עדיין מוגדרים נעדרים בכפייה. לדבריהם, במקביל נמשכים המאמצים לאשר וליישם את מה שכונה בהודעה "חוק הוצאתם להורג של אסירים פלסטינים", חוק שלדבריהם מכוון רק נגד פלסטינים ומהווה המשך להוצאות להורג ללא משפט שננקטו לאורך עשרות שנים.
בהודעה, שעליה חתומות בין היתר הרשות לענייני אסירים ואסירים משוחררים, מועדון האסיר הפלסטיני ומוסד א-דמיר לזכויות האדם, נאמר כי הקריאה כעת חורגת מהזדהות סמלית בלבד, והיא מופנית אל "בני החורין בעולם" בדרישה לפעול לבלימת המלחמה המתמשכת נגד העם הפלסטיני ונגד האסירים, ולסכל את קידום החוק, תחת הסיסמה "יחד נגד ההשמדה וההוצאה להורג".
לקראת יום האסיר פרסמו המוסדות מסמך נתונים המרכז שורה של עובדות ומספרים על מצבם של האסירים והעצורים הפלסטינים והערבים בבתי הכלא ובמחנות בישראל, בהתבסס על תיעוד, דוחות ומסמכים משפטיים.
לפי המסמך, בתחילת אפריל 2026 הוחזקו בישראל יותר מ-9,600 עצורים ועצורות. מספר העצורות עמד על 86, מהן שתיים הכלואות עוד מלפני פרוץ המלחמה, ו-25 מוחזקות במעצר מינהלי.
עוד נמסר כי מספר הקטינים העצורים שטרם מלאו להם 18 עומד על כ-350, רובם כלואים בבתי הכלא עופר ומגידו, לצד שתי ילדות הכלואות בכלא דמון. עד סוף 2025, לפי הנתונים, הגיע מספר הקטינים שהוחזקו במעצר מינהלי ל-180.
לפי מוסדות האסירים, מספר העצורים המינהליים זינק בקצב חסר תקדים והגיע בתחילת אפריל 2026 ליותר מ-3,532, בהם נשים וקטינים. עוד נמסר כי רבים מהם הם אסירים לשעבר שריצו בעבר שנות מאסר, ולצדם תלמידי בתי ספר ואוניברסיטאות, עיתונאים, פעילי זכויות, עורכי דין, מהנדסים, רופאים, אקדמאים, חברי פרלמנט, פעילים, עובדים ובני משפחה מדרגה ראשונה של הרוגים ואסירים. ערב המלחמה, לפי ההודעה, עמד מספרם על כ-1,320.
עוד צוין כי מספר העצורים המסווגים בידי ישראל כ"לוחמים בלתי חוקיים" עמד בתחילת אפריל 2026 על 1,251, לפי נתוני שירות בתי הסוהר, מבלי לכלול עצורים המוחזקים במחנות צבא. לפי החישוב שהציגו המוסדות, כמחצית מכלל העצורים מוחזקים באופן שרירותי, ללא כתב אישום או משפט.
המוסדות מסרו עוד כי מספר האסירים החולים עלה באופן ניכר מאז תחילת המלחמה, וכי רובם סובלים ממחלות שונות, אם בשל מצבם עוד לפני המעצר, אם בשל פציעות, ואם בשל מחלות קשות שהחמירו על רקע תנאי הכליאה והמדיניות הננקטת נגדם. לדבריהם, המספרים ממשיכים לעלות בשל עינויים, פגיעות רפואיות ומניעת טיפול.
לפי הנתונים, מאז 1967 מתו במעצר 326 אסירים, מהם 89 מאז תחילת המלחמה, ואלה הם רק מי שזהותם ידועה. עוד נמסר כי ישראל מחזיקה ב-97 גופות של אסירים, לפני המלחמה ואחריה גם יחד, לעומת 11 בלבד קודם לכן.
אשר לאסירים הוותיקים, כלומר מי שנעצרו עוד לפני הסכמי אוסלו, נאמר כי לאחר עסקאות חילופי האסירים שנעשו באוקטובר 2025, ולאחר שחרורו של האסיר אבראהים אבו מוך לאחר 40 שנות מאסר, נותרו שמונה אסירים בלבד מקבוצה זו. הוותיקים שבהם הם אבראהים ביאדסה ואחמד אבו ג'אבר, הכלואים מאז 1986.
עוד צוין כי עשרות אסירים מתקופת האינתיפאדה השנייה מוחזקים כבר יותר מ-21 שנה, בהם בכירים בזרועות צבאיות, ורובם מרצים עונשי מאסר עולם. מספר אסירי העולם, לאחר עסקת החילופים שנערכה בשנה שעברה, עומד לפי הנתונים על 118. בעל גזר הדין הכבד ביותר הוא עבדאללה ברגותי, שנידון ל-67 מאסרי עולם, ואחריו אבראהים חאמד, שנידון ל-54 מאסרי עולם.
בגדה המערבית, כולל ירושלים, נרשמו מאז תחילת המלחמה יותר מ-23 אלף מקרי מעצר. לפי ההודעה, הנתון כולל את כל מי שנעצרו, בין אם נותרו במעצר ובין אם שוחררו לאחר מכן, לרבות מי שנלקחו מבתיהם, נעצרו במחסומים, נאלצו להסגיר את עצמם תחת לחץ או הוחזקו כבני ערובה. הנתונים אינם כוללים את מקרי המעצר ברצועת עזה, שם נעצרו אלפים נוספים.
עוד נמסר כי מאז תחילת המלחמה נעצרו יותר מ-700 נשים, ובהן גם נשים מהשטחים שנכבשו ב-1948 וכן נשים מעזה שנעצרו בגדה המערבית. מספר מקרי המעצר של קטינים הגיע לכ-1,800. עוד צוין כי יותר מ-240 עיתונאים נעצרו בתקופה זו, מהם 43 שעדיין מוחזקים במעצר, ובהם שלוש עיתונאיות. עיתונאי אחד, מרואן חרזאללה מנאבלס, מת בכלא.
מוסדות האסירים הוסיפו כי מסעות המעצרים מלווים במעשי התעללות, מכות קשות, איומים על העצורים ועל בני משפחותיהם, הרס נרחב של בתים, החרמת כלי רכב, כספים ותכשיטי זהב, וכן פגיעה רחבה בתשתיות, בעיקר במחנות טול כרם וג'נין.
עוד נמסר כי לצד המעצרים מבצעים כוחות ישראליים גם הרג בשטח, שלעתים פוגע בבני משפחותיהם של העצורים, וכן מרחיבים את החקירות בשטח, שהקיפו אלפים ברחבי הגדה המערבית וברצועת עזה.
בסיום ההודעה חזרו המוסדות על שורת דרישות שהעלו בעבר, ובהן הפעלת עקרון הסמכות האוניברסלית לשם העמדה לדין של האחראים לעינויים, לפשעי מלחמה ולפשעים נגד האנושות נגד האסירים, השעיית כל צורות שיתוף הפעולה הדיפלומטי, הצבאי, הכלכלי והאקדמי עם ישראל עד שתציית במלואה לדין הבינלאומי, והפסקת ההכרה בכנסת ובבתי המשפט בישראל כמוסדות לגיטימיים.
עוד קראו לבידוד בינלאומי של המוסדות הישראליים, לרבות שלילת חברותם בפרלמנטים ובאיגודים בינלאומיים, לשחרור מיידי וללא תנאים של כלל האסירים הפוליטיים הפלסטינים, לביטול מדיניות המעצרים המינהליים ולפירוק מערכת בתי הדין הצבאיים.
בנוסף דרשו שיתוף פעולה מלא עם בית הדין הפלילי הבינלאומי, תמיכה בחקירותיו, ביצוע צווי המעצר נגד האחראים לפשעים בינלאומיים, ומתן אפשרות לוועד הבינלאומי של הצלב האדום לבקר את האסירים ולבחון את תנאי החזקתם ללא הגבלות.
