מאת: חאתם אבו דקה
אלפי משפחות בעזה קיבלו את היום הראשון של רמדאן בכאב עמוק, כשהן זוכרות את יקיריהן שאיבדו במהלך המלחמה שנמשכה יותר מ-15 חודשים. בתוך מציאות הומניטרית קשה, גשמים עזים הציפו עשרות אוהלים שבהם מתגוררים עקורים, בעוד רבים אחרים חיים בין חורבות בתיהם ההרוסים.
הנד אבו דקה (55) מעולם לא דמיינה שרמדאן יגיע בלי בנה היחיד, שנהרג מהפגזות כוחות הכיבוש. שלושה חודשים חלפו מאז מותו, אך הוא עדיין נוכח בכל פינה בבית, שנראה עזוב ושקט בלילה הראשון של החודש. "אני לא מפסיקה להתפלל לעילוי נשמתו ומבקשת מכל מי שהכיר אותו להצטרף לתפילתי," היא אומרת, "למרות שהוא לא כאן, אני מרגישה אותו בכל פרט – מהכנת הארוחות ועד תפילות התרהווית."
אם נוספת, אום נאיף אבו סיתה (56), שאיבדה את שני בניה, הית׳ם ובשאר, לא הצליחה לגעת באוכל בסעודת הסוחור הראשונה. "אני לא מסוגלת לשבת לשולחן כשהם לא כאן," היא אומרת, "אלוהים ייתן לי כוח לצום את החודש הזה בלעדיהם." מאז מות בעלה ובנה הבכור שעזב לחו"ל לפני שבע שנים, שני בניה היו נחמתה היחידה. כעת, הבית ריק.
למרות הפסקת האש, כוחות הכיבוש ממשיכים לתקוף את החוזרים לבתיהם ולמחנות העקורים, מונעים מהם לנסות לשקם את חייהם או לחוות את חודש הרמדאן כפי שהכירו.
בבית הספר עבסאן שבמזרח ח'אן יונס, אום תחריר אבו דקה (60) מתמודדת עם שאלותיהם של אשרף (5) ורתאל (3), היתומים מאמם הילה, שנהרגה לפני חצי שנה. "הם מחפשים אותה בכל מקום," היא מספרת, "נוכחותם ממלאת אותי בעצב גדול יותר. בתי הייתה הלב של הבית, וכעת אני צריכה להיות הכוח עבורם." היא ניסתה לשוב למחנה שהוקם בצפון עבסאן כדי להיות קרובה לילדיה, אך כוחות הכיבוש ממשיכים לפעול כדי לגרום לעקורים לברוח שוב.
הכאב קשה במיוחד עבור מי שאיבדו את המפרנס היחיד של המשפחה. אום מוחמד א-שעאר (32), שבעלה נהרג עם כניסת כוחות הכיבוש לרפיח, מתקשה להתמודד עם המציאות החדשה. "איבדתי הכול – את בעלי, את הבית, את הביטחון. עכשיו אני צריכה להיות גם האם וגם האב לשלושת ילדיי, ואין לי מושג איך אצליח."
אמש, כשהתבוננה בילדיה, הציפו אותה הזיכרונות – איך בעלה היה מכין את הבית לקראת הרמדאן, תולה קישוטים, מביא מצרכים, מדליק עבורם את העששיות. כעת, הבית חשוך.
גם חסן חלאסה (53), ששב לביתו בעזה, מתקשה לחיות עם האובדן. בפגיעת פגז של כוחות הכיבוש על מחנה הזוואידה, שבו מצאה משפחתו מחסה, נהרגו אשתו ושלושת ילדיו – בהם בתו מרח, סטודנטית לרפואה, ואחיה ביסאן ועומר. 15 חודשים חלפו מאז, אך הכאב אינו מרפה.
עבור רבים בעזה, הרמדאן הזה אינו עוד חודש של רוחניות ואור, אלא תזכורת עמוקה לכל מה שאבד.
