עזה, 27 בפברואר 2028 – רים סוויסי
מוחמד עטאללה פוסע בשוק א-סחאבה שבמרכז העיר עזה, מבטו תועה בין הדוכנים המאולתרים, שקושטו בפשטות בפנסי רמדאן ובמעט קישוטים, כהכנה לחודש הקדוש. "זהו רמדאן שני שאבי איננו איתנו", הוא אומר.
עטאללה, בן 17, זוכר היטב את היום שבו נעלמו עקבות אביו. "לעולם לא אשכח את אותו יום שחור, 12 בפברואר בשנה שעברה, כאשר אבי התעקש ללכת לכיכר כווית בדרום עזה, מבלי להתחשב במלחמה האכזרית שישראל מנהלת נגדנו, רק כדי למצוא לנו פרנסה".
הוא משתתק לרגע, כאילו מהסס להמשיך, ואז אומר: "אני תלמיד תיכון, אבל איבדתי כל תשוקה לחיים. אני לא מצליח למצוא תשובה לגורל אבי, וזה לא מפסיק להעסיק אותי. אם היה מת, אולי הכאב היה קל יותר – אבל הוא נעדר".
עטאללה חוזר בזיכרונותיו: "באותו יום התחננתי בפניו שלא ילך למקום הארור ההוא, אבל הוא סירב. הוא יצא – ולא שב. אף אחד חוץ מאללה לא יודע אם ישוב אי פעם. אני לא שוכח איך נופף לי לשלום מרחוק, כאילו היה זה פרידתנו האחרונה".
מאז שאיבד את אביו, עטאללה חי בהלם. הוא נמנע מלצאת מהבית, מפחד מהשאלה הבלתי נמנעת של השכנים: 'מה עלה בגורל אביך?'. "יום אחד פגשתי חבר של אבי. הוא אמר לי 'אללה ירחם עליו'. חזרתי הביתה בוכה. פתאום הבנתי שהפכתי למי שנושא את עול המשפחה – וזה כבד מדי לבחור בגילי".
גם רובא חיה את מציאות האובדן, בתוך מלחמה חסרת רחמים שהכתה בכל היבטי החיים.
"איבדתי את משפחתי בהפגזה על בית ספר שבו התחבאנו כנמלטים", מספרת רֻבא, בת 13. "אבא, אמא והאחים שלי נהרגו. רק אני וסבתא שלי בת השבעים נשארנו בחיים".
"הרמדאן מגיע, ואני לבד. עם מי אשבור את הצום? עם מי אחכה לקריאת המואזין? עם מי אחגוג את החג?"
"אין טעם לרמדאן בלי אהוביי. איבדתי את כולם, ונשארתי לבד. שום דבר כבר לא משמח אותי".
זו השנה השנייה ברציפות שעזה נכנסת לרמדאן תחת מציאות בלתי אפשרית – מצוקה נפשית, קריסה כלכלית, הרס רפואי והלם פסיכולוגי.
על פי מקורות רפואיים בעזה, כ-10,000 בני אדם מוגדרים נעדרים – חלקם ללא מידע על גורלם, אחרים קבורים תחת ההריסות.
