עזה, 21 בפברואר 2025 – וואפא / חוסיין נזיר א-סינוואר

לאחר 19 שנות מאסר, שוחרר יאסר אבו דקה (38), תושב עבסאן שבמזרח ח'אן יונס, במסגרת השלב הרביעי של "הסכם הפסקת האש" ברצועת עזה. אך כשהשתחרר, איש ממשפחתו לא היה שם לקבל את פניו – כולם נספו במתקפה הישראלית, שהחריבה את ביתם ושינתה את מפת המקום לערימות הרס וקברים.

אבו דקה נעצר על ידי כוחות הכיבוש ב-16 באוגוסט 2006 לאחר שנפצע בחזה וברגלו במהלך פלישת צבא ישראל לעבסאן. תחילה נגזרו עליו 30 שנות מאסר, שהופחתו ל-27 שנים בערעור, ומתוכן ריצה 19 שנים בתנאים קשים של עינויים, הכאה, כליאה בבידוד, רעב והשפלות.

"חלמתי על היום שבו אשתחרר ואמצא את משפחתי ממתינה לי," אמר אבו דקה ל"וואפא". "אך חלומי התנפץ ברגע שגיליתי שהם אינם עוד – כולם נהרגו, למעט אחת מאחיותיי."

מאחורי סורגי הכלא חווה את כאב האובדן כאשר אביו נפטר בשנת 2015 לאחר מחלה ממושכת, והוא לא הורשה להיפרד ממנו. אך הכאב החריף עוד יותר כשהשתחרר וגילה כי איבד את כל משפחתו.

"מה שחווינו בכלא מחוויר לעומת מה שעברו האסירים מאז המתקפה על עזה"

על התנאים בבתי הכלא הישראליים סיפר אבו דקה כי "מה שסבלנו במשך השנים אינו משתווה לעינויים הקיצוניים שהאסירים שנעצרו במהלך המלחמה בעזה חווים כעת. עינויים שהביאו למותם של רבים, אך רשויות הכלא אינן חושפות מידע על כך."

"שמענו את קולות העינויים, את זעקות הכאב, את ההשפלה ואת ההכאה האכזרית על גופם של האסירים," סיפר. "עצמותיהם נשברות, הם נופלים פצועים ומדממים – אך במקום להעניק להם טיפול רפואי, הסוהרים מכים אותם שוב ושוב באותם אזורים פגועים."

לפי אבו דקה, אסירים רבים סובלים ממחלות מסכנות חיים אך אינם זוכים לטיפול רפואי. מערכת הכלא מסתפקת במתן משככי כאבים חסרי תועלת, ונמנעת אפילו מהעברתם לבדיקה רפואית.

"השלב הקשה ביותר הוא הימים הראשונים במעצר," ציין. "במהלכם מכריחים אותנו לכרוע על הברכיים, עינינו מכוסות וידינו כבולות, ואם נעז לזוז – מכים אותנו. לפעמים זה נמשך חודש, חודשיים או אף שלושה חודשים לפני שמעבירים אותנו לאגפים."

במהלך החורף הקר, הכוחות מונעים מהאסירים בגדים חמים ושמיכות ומאלצים אותם לצאת לספירת בוקר בקור מקפיא בלבוש דקיק.

בנוסף, הגישה לשירותים ולמים נתונה לשליטה מלאה של הסוהרים. "לפעמים הכניסה לשירותים נחסמת למשך שעות ארוכות ורק תא אחד נותר פתוח לכלל האגף – דבר שיוצר עומס והשפלה מכוונת."

"קיווינו למות בכלא ולא לראות את עזה כך"

"בימי המלחמה אמרנו לעצמנו שהלוואי שנמות כשידים בכלא, ולא נצטרך לראות את ההרס והחורבן שנגרם לעזה," אמר אבו דקה. "כששוחררתי, הוכיתי בתדהמה למראה ההרס חסר התקדים."

הוא סיפר כי הסוהרים הישראלים מנהלים "מלחמה פסיכולוגית" נגד האסירים – הם מספקים להם מידע כוזב על גורל משפחותיהם, ומכריחים אותם להאזין למוזיקה רועשת ולצלילים צורמים כדי לערער את נפשם.

"נכלאתי ב'נפחא', שם עברתי עונשים קשים," הוסיף. "הועברתי מתא לתא, עברתי בידוד, נאסר עליי לקבל ביקורים ונמנע ממני לרכוש מזון בקנטינה."

עם זאת, לדבריו, האסירים הפלסטינים נותרים חזקים מול הדיכוי והעינויים. "הם עוברים עינויי תופת, אך אינם כורעים ברך. הם רעבים – אך אינם נכנעים. הם עמוד האש שמוביל את דרכו של עמנו."

אבו דקה התייחס גם למצוקת משפחות האסירים, שאינה מסתיימת רק בכך שבניהן כלואים, אלא כוללת גם השפלות קשות בעת ביקוריהם בבתי הכלא. "המפגשים קצרים, הדרך ארוכה ומלאת חסימות והשפלות, ובדיקות קרינה מסוכנות."

לפני שנפרד, הביע תקווה כי כל האסירים הפלסטינים יזכו לראות אור יום ולחוש בחירות.

כיום, יותר מ-10,000 פלסטינים כלואים בבתי הכלא הישראליים, זאת ללא ספירת כל האסירים שנחטפו מעזה ומוחזקים בבסיסים צבאיים. מאז תחילת המתקפה הישראלית על עזה ב-7 באוקטובר 2023, 58 אסירים פלסטינים מתו בכלא הישראלי, בנסיבות שהרשויות מסרבות לחשוף.