עזה, 20 בפברואר 2025 – האתר וואפא, חוסיין נזיר א-סינוואר:

רפיח, שהייתה השער הדרומי של רצועת עזה והמעבר המרכזי אל העולם, אינה עוד כפי שהייתה. תחת ההפצצות הישראליות, העיר הפכה לזירת חורבן מוחלטת. בתי מגורים, בתי ספר, בתי חולים ומסגדים נמחקו, שדות ודרכים נחרבו, והעיר כולה נותקה מצורת החיים שהכירה. יותר מחודש חלף מאז הוכרז "הסכם הפסקת האש", אך רפיח נותרה מנותקת, חנוקה תחת הריסותיה, ותושביה מנועים מלהגיע אליה או לנוע בתוכה.

במהלך המתקפה, מטוסי כוחות הכיבוש הפציצו עשרות בתים בעיר. מאז הפלישה הקרקעית לרפיח במאי האחרון, הפכה העיר לעיי חורבות. כוחות הכיבוש החריבו את "גן העדן של הדרום", כפי שעשו גם בעזה, ח'אן יונס, ג'באליה, בית לאהיא ובית חאנון. במתקפה האחרונה, הרסו הכוחות שישה בתים של משפחת קישטה בסמוך ל"תחנה המרכזית המזרחית", והרגו אזרחים נוספים.

"ציפינו להפסקת האש בכליון עיניים, ומיהרנו לחזור לעיר שלנו," מספר מוחמד זרוב לוואפא. "אבל הלוואי שלא היינו רואים את מה שהתחולל בה. הרחובות נמחקו, הבתים קרסו, ורפיח שאותה הכרנו נעלמה. זה לא מקום שאפשר לזהות – רק חורבות ופניו האכזריים של הכיבוש."

"אי אפשר להבדיל בין רחוב לרחוב, בין בית לבית – הכול הפך לעיי חורבות," הוא מוסיף. "מי שאינו מכיר את הגיאוגרפיה של העיר, ילך בה לאיבוד. אבל דבר אחד ברור: לא נעזוב את אדמתנו. נישאר כאן, נחזיק בה חזק יותר מתמיד, גם תחת המצור, גם בתוך החורבן."

עיר רפאים 

סאלם עווידה מתאר מציאות קשה עוד יותר: "רפיח הפכה לעיר רפאים. השכונות, השווקים והרחובות שלה נעקרו, נכתשו תחת שרשראות הדחפורים של כוחות הכיבוש. אין שווקים, אין פארקים, אין כבישים. העיר שאכלסה יותר ממיליון עקורים בששת חודשי המלחמה הראשונים, הפכה למקום שלא נותר בו דבר מחיים."

"פעם הייתה כאן עיר שוקקת חיים, מלאה באנשים, במוכרים, בילדים ברחובות," הוא מוסיף. "היום זו עיר שאי אפשר שלא לפרוץ בבכי כשרואים אותה. ריקה, הרוסה, קרועה לגזרים. מי שהיה בה – התפזר. תושביה נמלטו, התפזרו ברחבי הרצועה, רבים מהם לח'אן יונס ולאזור מואסי, שם ניסו למצוא מחסה אחרון."

"רפיח הפכה לעיר מוכת אסון," אומר סאלם עווידה. "אין לה יכולת לקלוט את תושביה שנעקרו, אין פתרונות דיור, אין תנאי חיים בסיסיים. כל מה שנותר הוא הרס וחורבן." עווידה מביע תקווה כי "הקריאות הנואשות של תושבי רפיח יגיעו לאוזניים קשובות ולידיים בונות, שיעמדו לצד העיר ותושביה, יתמכו בשיקומה ויחזירו לה את חייה."

חורבות 

מציאות החיים בעיר קשה מנשוא. מוחמד אבו שרח מספר כי ברפיח אין עוד תשתיות מים, ביוב או חשמל. "העיר שהכיבוש הישראלי הגדיר כ'אזור הומניטרי' וקרא לאזרחים להתפנות אליה במהלך המלחמה, הפכה כעת לריקה לחלוטין. מה שנותר ממנה הם חורבות, מחסור מוחלט בתנאי חיים, ואוכלוסייה עקורה ללא קורת גג."

אך למרות האבדון, אבו שרח מחזיק בתקווה: "אני מאמין כי החיים ישובו לרפיח בהדרגה, רשתות המים והביוב יתוקנו, העיר תיבנה מחדש, יפה יותר מבעבר – כי תושביה לא יוותרו עליה ולא ייכנעו לתוכניות ההגירה הכפויה שמנסים לכפות עליהם."

המצב ההומניטרי ברפיח מוגדר כקטסטרופלי. "עשרות אלפי אזרחים ישנים תחת כיפת השמיים, חשופים לגשמים ולרוחות שסוחפות את האוהלים הדלים שהקימו על חורבות בתיהם," אומר אבו שרח. "אנחנו חוששים שישראל תתנער מהתחייבויותיה ולא תאפשר הכנסת מבנים יבילים, אוהלים או חומרי בנייה, שנדרשים נואשות לשיקום העיר ולפתרון משבר הדיור והתלישות."

תושבי רפיח מפנים קריאה דחופה לקהילה הבינלאומית ולגורמים הרלוונטיים לספק 40 אלף אוהלים ופתרונות דיור מידיים לאלפי המשפחות שנותרו ללא קורת גג, לאחר שהעיר נהרסה כמעט לחלוטין.

נתונים ראשוניים מצביעים על כך שכ-90% מהמבנים בעיר ניזוקו קשות, וכ-52 אלף יחידות דיור נהרסו בדרגות שונות.

מתקפה מתמשכת 

למרות ש"מתווה הפסקת האש" נכנס לתוקף ב-19 בינואר, כוחות הכיבוש ממשיכים לתקוף את רצועת עזה. עשרות אזרחים נהרגו ונפצעו בשבועות האחרונים, כאשר טנקים ממשיכים לחדור לתוך השטח ולבצע הרס נוסף לבתים ולרכוש.

על פי דו"ח של ארגון "אוקספם", הכיבוש השמיד 1,025 מיילים של תשתיות מים וביוב. כיום, פחות מ-7% מאספקת המים לרפיח וצפון עזה נותרה פעילה. "היקף ההרס בתשתיות המים והביוב של עזה נחשף רק כעת, לאחר שהרוב המוחלט של הרשתות נהרסו לחלוטין, ויצרו אסון הומניטרי ובריאותי חסר תקדים," נכתב בדו"ח.

במקביל, מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, פרסם דו"ח שהוכן לבקשת העצרת הכללית של האו"ם, ולפיו שיקום עזה ידרוש 53.1 מיליארד דולר. מהסכום הזה, 20.5 מיליארד דולר יידרשו רק בשלוש השנים הראשונות, על פי הערכות ראשוניות.

מומחים מעריכים כי 70% מהמבנים ברחבי רצועת עזה נפגעו או נהרסו כליל במהלך 15 חודשי המלחמה. נתוני האו"ם מצביעים על כך שהנזק שנגרם לכלכלת הרצועה ידרוש לפחות 350 שנה כדי לחזור לרמות שהיו לפני המלחמה.

רפיח מחזיקה במעמד אסטרטגי קריטי – שער הכניסה הדרומי של עזה, העיר הצמודה לרפיח המצרית, המרוחקת פחות משני קילומטרים ממנה. היא הייתה צומת חיבור מרכזי בין מצרים, פלסטין והמזרח הערבי כולו. לפני הכיבוש הישראלי עברה בה מסילת הרכבת שחיברה בין קהיר לחיפה, עד שנהרסה לאחר 1967.

העיר, שממוקמת 35 קילומטרים מדרום לעיר עזה, משתרעת על שטח של כ-63 קמ"ר ומהווה 20% משטח הרצועה.

מעבר רפיח, הממוקם בפאתי העיר, נחשב לעורק החיים המרכזי של רצועת עזה ולשערה היחיד לעולם החיצון. כ-4 קילומטרים ממנה נמצא מעבר כרם שלום, שדרכו נכנסת תנועת הסחורות והסיוע ההומניטרי לרצועה.

נכון לשנת 2021, מספר תושבי מחוז רפיח עמד על כ-260 אלף נפש, כאשר בעיר עצמה התגוררו כ-191 אלף איש. מרביתם הם בני שבטי הבדואים מהנגב, מסיני ומח'אן יונס הסמוכה, שאליהם נוספו פליטים רבים מאז הנכבה של 1948.