טולכרם, 18 בפברואר 2025 – אסראא גוראני
עשרה ימים של המתנה ייסרה את בני משפחתה של רהף אלאשקר ממחנה נור שמס בטולכרם. עשרה ימים שבהם נאלצו לעמוד בפני הכאב הנורא של אובדנה, מבלי יכולת לקבור אותה ולומר לה שלום. רק היום (שלישי), בתנאים מחמירים שכפתה עליהם מערכת הכיבוש, הותר להם להניח את בתם האהובה למנוחות.
הוראות הכיבוש היו נוקשות ומשפילות: הפרידה נערכה בבית החולים בלבד – לא בבית המשפחה ולא בבית קרובים. גופתה הועברה ישירות לבית הקברות, ללא מסע לוויה, ובמעמד מצומצם של 30 משתתפים בלבד.
רהף הייתה ליבה הפועם של משפחתה, נערה שתמיד האירה פנים והותירה אחריה זיכרונות שלא יימחו. בכל רגע מאז לכתה, בני ביתה חוזרים לדבר עליה, להיזכר בצחוקה, ברגעים שחלקו איתה, במילים האחרונות שהותירה.
הרגעים האחרונים
אמה של רהף, אום חסן, אינה יכולה לשכוח את אותו יום גורלי. "זה היה יום ראשון, התשיעי בחודש. ישבנו בביתנו ברחוב בתי הספר במחנה. הכיבוש הטיל מצור על המחנה ופלש אליו, ימים ספורים אחרי שפלש למחנה טולכרם."
רהף חשה במשהו חשוד. היא פנתה לאביה ואמרה לו שהיא מרגישה תנועה חריגה מחוץ לבית. יחד הם ניגשו לחדר האורחים, הציצו דרך החלון – ואז ראו את הסכנה מתקרבת.
שער החצר היה פתוח. כבלים חשודים נפרשו לאורך הבית ועל עמודיו. רהף קלטה מיד: הכיבוש עומד לפוצץ את הכניסה. היא צעקה לאביה להתרחק מהאזור, למהר לחדרים הפנימיים – אבל היה זה מאוחר מדי.
פיצוץ אדיר הרעיד את הבית. הדלת הראשית נקרעה לרסיסים. רסיסי מתכת ועץ עפו לכל עבר. רהף ואביה נפגעו. היא נפלה. הרגע שבו ניסתה להזהיר – היה גם הרגע האחרון שלה.
"הם פוצצו את הבית בכוונה – למה?"
האם, שאבלה את בתה מול עיניה, משחזרת את הרגעים המצמררים. "ברגע שהתרחש הפיצוץ, רצתי במהירות לחדר האורחים, שם היו רהף ובעלה. כשנכנסתי, מצאתי אותם שוכבים בתוך שלולית של דם. רהף נפגעה מרסיסים בכל חלקי גופה, והיא כבר הייתה על סף מוות. בעלי נפצע קשות ברגליו ולא הצליח לזוז."
דקות ספורות לאחר מכן, חיילי הכיבוש דחפו אל תוך הבית תושב מהמחנה, שאותו השתמשו כמגן אנושי. הוא היה זה שנכנס לבשר למשפחה שהחיילים דורשים מהם לצאת מיד. "צרחתי עליהם שאין לנו אפשרות לצאת, שבתי שוכבת גוססת ושבעלי פצוע. אבל זה לא עניין אותם," מספרת האם.
החיילים פרצו לבית, החלו בחיפושים אגרסיביים, והכריחו את כל הגברים לצאת תוך דקות ספורות. בתוך הכאוס, הם עצרו את הדוד הצעיר של רהף ולקחו אותו עמם.
לאחר מכן, המשפחה הזעיקה אמבולנס. הצוותים הצליחו להגיע תחת המצור הכבד, ופינו את רהף – שכבר לא הייתה בין החיים – ואת אביה הפצוע לבית החולים "אל-אסראא" בטולכרם. זה היה המתקן הרפואי היחיד שניתן היה להגיע אליו באותו זמן, כאשר הכיבוש סגר את העיר ולכוחותיו הייתה נוכחות צבאית אינטנסיבית.
"הם ידעו בדיוק מה הם עושים"
האם משוכנעת כי הפיצוץ בוצע במכוון ובקור רוח. "הם יכלו לפרוץ לבית. הם יכלו לדפוק על הדלת. אבל לא – הם חיברו חוטי נפץ בשקט, תכננו את הפיצוץ מראש, וחיכו לרגע שבו נהיה שם. למה?" היא שואלת, וקולה נסדק.
"אם באמת היו צריכים להיכנס, היו עושים את זה כמו שהם עושים בכל מקום אחר. למה לפוצץ את הבית בלי התראה? למה להפוך את הכניסה שלנו לשדה מוקשים?"
שאלות רבות מטרידות את המשפחה, אבל תשובות אין.
"רהף הייתה הלב של הבית"
בני משפחתה של רהף לא מצליחים לעכל את האבדה. היא הייתה הלב הפועם של הבית, מלאת חום ואהבה, כזו שכולם נשענו עליה. הם יושבים יחד, נזכרים בשגרה שעדיין טרייה בזיכרונם, בצחוקה המתגלגל, בחיבה שהרעיפה על כולם.
"כל רגע שעובר, אנחנו חושבים עליה," אומר אחד מבני המשפחה, "וככל שהזמן מתקדם, אנחנו מבינים יותר ויותר איזה חלל בלתי ניתן למילוי היא השאירה אחריה."
"רהף לא נתנה לפחד להשתלט – היא הפיצה אור גם ברגעים הקשים"
אחותה הבכורה של רהף, ריהאם, שומרת על קור רוח כשהיא מספרת על אחותה האהובה. בין רגעי הצער והכאב, היא משחזרת את הזיכרונות היפים, אלה שהפכו את רהף ללב הפועם של המשפחה.
"רהף הייתה הפרח של הבית," מספרת ריהאם. "גם ברגעים הכי קשים, כשהמחנה היה תחת פלישות בלתי נגמרות, היא תמיד ניסתה להרים את המורל, לעבור בין בני המשפחה, לזרוק איזו בדיחה, להקליל את האווירה – לגרום לנו לשכוח לרגע את הפחד והמתח."
ריהאם, שגרה מחוץ למחנה מאז שנישאה, תמיד דאגה למשפחתה בזמן הפלישות החוזרות ונשנות. "בכל פעם שהייתה מתקפה, הייתי מתקשרת מיד לרהף. היא תמיד הרגיעה אותי, ניסתה לשדר אופטימיות, ובמקביל – הייתה דואגת להפיג את המתח אצל ההורים והאחים בבית."
"לא רק אנחנו אהבנו אותה," אומרת ריהאם, "גם הילדים שלי. שלושת ילדיי היו קשורים אליה במיוחד – היא לא הייתה רק דודה בשבילם, אלא חברה אמיתית. עכשיו הם לא מצליחים להבין איך אפשר להמשיך בלעדיה."
זיכרונותיה של רהף שזורים בחייהם של כל אחיה ואחיותיה – שישה במספר. הוריה לא שוכחים כיצד עמדה לצדם בזמנים הקשים, איך עזרה להם להיאחז בכל שביב של תקווה.
"היא לא נכנעה – היא רצתה לתמוך במשפחה"
פלישות הכיבוש למחנה גזלו ממשפחתה של רהף את מקור פרנסתה. הדחפורים הרסו את מסעדת האוכל העממי של אביה – העסק שסיפק למשפחה את מחייתה. המכה הכלכלית הייתה קשה, המחויבויות גדלו, והעתיד נראה מעורפל.
רהף לא נשארה אדישה. "היא לא הייתה מסוג האנשים שמרימים ידיים," מספרת ריהאם. "היא החליטה למצוא עבודה ולעזור למשפחה."
חודשים ארוכים היא חיפשה עבודה, עד שלפני כמה חודשים הצליחה להתקבל למפעל מזון בטולכרם. "כשהתקבלו הבשורות, היא הייתה בעננים," נזכרת אחותה. "זו הייתה שמחה טהורה – לא בגלל עצמה, אלא כי סוף-סוף יכלה לתמוך בהורים שלה, שהיו במצוקה כלכלית שלא ידענו כמותה."
רהף לא זכתה ליהנות מהעתיד שתכננה. היא לא זכתה לראות את ביתה משתחרר מהמצור, את משפחתה מתאוששת מהמשבר. אבל זכרה חי – בכל מבט, בכל זיכרון, בכל רגע שבו משפחתה מנסה למצוא משמעות לחיים בלעדיה.
גל של הרג: רהף לא הייתה הקורבן היחיד
הכאב הבלתי נסבל שהיכה במשפחת אלאשקר לא היה ייחודי להם. בתוך שעות ספורות, משפחות נוספות בטולכרם חוו את אותה טרגדיה מצמררת.
עוד לפני שנהרגה רהף, ובשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום, נורתה למוות סונדוס ג'מאל שלבי, צעירה בת 23 שהייתה בחודש השמיני להריונה. יחד איתה נהרג גם העובר שברחמה. בעלה, שנפצע אנושות, היה עמה בדרכם אל מחוץ למחנה נור שמס, בניסיון למצוא מקום מבטחים שבו תוכל לקבל טיפול רפואי במקרה שתיכנס ללידה. אך קליעי כוחות הכיבוש השיגו אותם לפני שהצליחו לברוח.
יומיים קודם לכן, ספג טולכרם מכה נוספת. הילד סדאם חוסיין ראג'ב, בן שבע בלבד, מת מפצעיו לאחר שנורה על ידי כוחות הכיבוש בשכונה המערבית של העיר שבוע קודם לכן.
הרחבת הוראות הפתיחה באש בגדה
על פי דיווח שפורסם בעיתון הארץ ב-10 בפברואר, כוחות הכיבוש הרחיבו לאחרונה את פקודות הפתיחה באש בגדה המערבית. העיתון ציטט קצינים בכירים בצבא הכיבוש, שטענו כי "פיקוד המרכז" הורה להחיל בגדה את אותן הוראות ירי שהונהגו ברצועת עזה – כלומר, אישור לחיילים לירות ולהרוג כל פלסטיני לא חמוש, גם אם אינו מהווה איום.
בהתאם לכך, צוין כי ההקלות על הוראות הפתיחה באש עודדו את החיילים "ללחוץ על ההדק" בהתאם להנחיותיו של מפקד פיקוד המרכז, אבי בלוט.
העיתון אף דיווח כי מפקד אוגדת הגדה הורה לפתוח באש על כל רכב המגיע מאזורי לחימה לעבר מחסום.
בכתבה צוטטו גם פרטי חקירת כוחות הכיבוש בנוגע להריגתה של רהף אלאשקר במחנה נור שמס. לפי העיתון, החיילים הניחו מטען חבלה בכניסה לבית, מתוך כוונה לפוצץ את הדלת ולהיכנס בכוח – אך מבלי להזהיר את יושבי הבית. רהף, שניגשה לפתוח את הדלת, מצאה את מותה ברגע שבו המטען הופעל.
קריאות להתערבות בינלאומית להפסקת ההתקפה
הוועדה העצמאית לזכויות האדם, "דיוואן אלמד'אלם", קראה בהתערבות בינלאומית דחופה להפסקת המתקפה הצבאית של כוחות הכיבוש במחנות הפליטים ובאזורים בצפון הגדה המערבית.
בהצהרה שפרסמה ב-3 בפברואר, גינתה הוועדה את החרפת המדיניות התוקפנית של הכיבוש בגדה המערבית, ואת הרחבת הפעולות הצבאיות, במיוחד במחנות הפליטים בג'נין ובטולכרם.
הוועדה הדגישה כי הפלישות למחנות הפליטים בצפון הגדה המערבית מתבצעות בהיקף חסר תקדים, תוך מצור הדוק, תקיפות אוויריות נגד מתקנים אזרחיים וחנויות מסחריות, הרס תשתיות וסלילת כבישים באמצעות דחפורים. בנוסף, תושבי המחנות מתמודדים עם הפסקות מוחלטות של מים וחשמל, ומניעה מכוונת של הכנסת מזון וסיוע רפואי – מה שהחריף את המשבר ההומניטרי באזור.
בהצהרתה הזהירה הוועדה כי ההסלמה האחרונה משתלבת במדיניות כוללת שמטרתה לשנות את המאזן הדמוגרפי בגדה המערבית, וזאת בצל היעדר תגובה בינלאומית אפקטיבית שתעצור את הפרות אלו.
הוועדה ציינה כי במקביל להחמרת הפשעים שמבצעים כוחות הכיבוש בגדה המערבית וברצועת עזה, הוטלו הגבלות מחמירות עוד יותר על חופש התנועה והמעבר ברחבי הגדה. נכון לעכשיו, הציבו כוחות הכיבוש 898 מחסומים צבאיים ושערים ברזליים בכניסות לערים, כפרים ועיירות פלסטיניות, מה שהוביל לשיתוק מוחלט של חיי היומיום, פגיעה בפרנסה, שיבוש מערכת החינוך והגבלת הגישה לשירותי בריאות ודיור.
"מתקפה נרחבת על צפון הגדה – והקורבנות ממשיכים לעלות"
מאז ה-21 בינואר, כוחות הכיבוש מנהלים מתקפה רחבת היקף על מחוזות צפון הגדה המערבית. הפלישה החלה בג'נין ומחנה הפליטים שלה תחת מבצע שכונה "חומת ברזל", ומשם התרחבה לטולכרם ולמחנות הפליטים טולכרם ונור שמס. מאוחר יותר, הרחיבו הכוחות את הפלישה גם לעיירה טמון ולמחנה הפליטים אלפארעה שבמחוז טובאס, אם כי בהמשך נסוגו מטמון ואלפארעה, בעוד המתקפה בג'נין, טולכרם ומחנותיהם נמשכת.
על פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, מספר ההרוגים בגדה המערבית ממשיך לעלות במקביל למלחמת ההשמדה שמנהלים כוחות הכיבוש ברצועת עזה. מאז ה-7 באוקטובר 2023 נהרגו 917 פלסטינים בגדה, כאשר מתחילת השנה הנוכחית בלבד, מניין ההרוגים כבר הגיע ל-82.
