עזה, 18 בפברואר 2025- מאת עלי קאסם אל-פרה (וואפא) – התושבים ששבו לעיירה אל-קרארה, צפונית לח'אן יונס בדרום רצועת עזה, לאחר הפסקת האש, מצאו יישוב חרב כמעט לחלוטין וללא תנאי מחיה בסיסיים. כוחות הכיבוש הישראלי הפכו את האזור למוקד אסון, בניסיון לאלץ את תושביו לעזוב בשל מיקומו הגיאוגרפי הסמוך לגבול.

אל-קרארה, הידועה בשדותיה הפתוחים, באדמותיה החקלאיות הרחבות ובמי התהום המתוקים שלה, איבדה את אופייה החקלאי והשלו, לאחר שהפכה לזירת חורבן בעקבות התקפות הכיבוש.

היישוב ממוקם ממערב למוצב הצבאי הישראלי "כוסופים", ממנו נורים דרך קבע פגזים וכדורים לעבר כל תנועה סמוכה לגדר, בעיקר כלפי חקלאים ורועי צאן. תושבי האזור מעידים כי הירי לעבר בתיהם אינו מוגבל לתקופות מלחמה בלבד, אלא מתרחש באופן שגרתי, לעיתים אף כאשר ערפל מכסה את האופק והראות מוגבלת.

לפי נתוני עיריית אל-קרארה, במתקפה האחרונה נהרסו לחלוטין 6,000 יחידות דיור, בעוד 4,000 נוספות ניזוקו חלקית.

עוד עולה מהנתונים כי מתוך שטח העיירה, המשתרע על 11,770 דונם (כ-12 קמ"ר), כ-60% מאדמותיה – שכללו מטעי זיתים, הדרים, שקדים וגידולים עונתיים כמו דגנים, קטניות, אבטיחים ומלונים – נעקרו ונהרסו באופן שיטתי.

הכיבוש הרס גם 15 בארות מים ארטזיות בבעלות העירייה, לצד מאגר מים מרכזי שסיפק מים לכמחצית מתושבי אל-קרארה. בנוסף, נהרסו עשרות בארות פרטיות ששימשו להשקיית השדות החקלאיים.

חורבן מוחלט: חקלאי אל-קרארה מתמודדים עם אובדן אדמותיהם וקשיים בשיבה

עבדאללה אל-פרה, אחד התושבים ששבו לאל-קרארה, מספר כי משפחתו איבדה לחלוטין את אדמתה, המשתרעת על 40 דונם, לאחר שכוחות הכיבוש החריבו אותה כליל. המבנים שהיו על הקרקע פוצצו והאבנים פוזרו למרחקים, בעוד שהעצים נעקרו והאדמה גולחה, מה שהפך את השטח לקשה לעיבוד, עם דיונות ובקעות עמוקות במקום שדות פוריים.

"אדמתנו הייתה ידועה בזני הזיתים האיכותיים שלה, שהניבו כמויות גדולות של שמן מדי שנה. היו לנו עצי זית בני יותר מ-100 שנה – עצים שהיו כאן עוד לפני שמדינת הכיבוש נוצרה," סיפר אל-פרה.

משפחתו, כמו רבות אחרות, נמלטה לרפיח עם תחילת המתקפה, בתקווה לחזור לאחר הפסקת האש. "כשחזרנו, לא מצאנו דבר מלבד ערימות אבנים, גזעים קבורים וענפים שבורים. חזרה אמיתית למקום הפכה לבלתי אפשרית," הוסיף.

לדבריו, גם לאחר הפסקת האש, אל-קרארה נותרה אזור מסוכן בשל מיקומה הסמוך לגבול, ותושביה ממשיכים להתמודד עם ירי יומיומי מצד כוחות הכיבוש, במיוחד כאשר הם מנסים לנוע מזרחה.

אל-פרה מקווה שהתושבים שבתיהם נהרסו לחלוטין יקבלו פתרון זמני בדמות מבנים ניידים (קרוואנים), שיאפשרו להם לשוב לאדמותיהם ולנסות לשקם אותן, שכן במצבן הנוכחי החזרה אינה אפשרית.

"הרס מחושב": עדות נוספת מתושב אל-קרארה

תושב נוסף מאל-קרארה, טארק עבד אל-אילה, תאר כיצד הרס ביתו בוצע בשיטתיות, באופן המעיד על פיקוח של מהנדסים מטעם הכיבוש, שמטרתם לגרום לכך שהמבנה יהיה בלתי ראוי למגורים – עד כדי כך שבעליו ייאלץ להרוס אותו בעצמו.

"ראיתי כיצד הם מתמקדים בעמודים הראשיים של המבנה, אלה שאמורים לשאת את כולו. זה לא היה הרס אקראי – זו הייתה הריסה מתוכננת," סיפר.

ביתו של עבד אל-אילה, בן שבע הקומות, שיכן 12 משפחות, כאשר חלק מהקומות חולקו לשתי דירות. "הקומות העליונות הופצצו ישירות, ואת הבסיסים הנותרים הרסו הדחפורים כך שהמבנה נותר תלוי באוויר. מהנדס שערך בדיקה הזהיר אותנו שלא לנסות לשוב ולגור שם – הוא עלול לקרוס בכל רגע," הוסיף.

מעבר לאובדן הבית, עבד אל-אילה מדגיש כי הפגיעה הכלכלית עצומה גם בשל הרס שטחיהם החקלאיים. "הקרקע שלנו הייתה מלאה במטעי הדרים – תפוזים, לימונים, אשכוליות – לצד עצי משמש, אפרסק, ותמרים מזנים נדירים. הכול נמחק לחלוטין תחת הלהבים של הדחפורים," אמר.

"לא נותר צל להסתתר בו": עדויות נוספות מהחורבן באל-קרארה

בעוד טארק עבד אל-אילה מספר על הרס ביתו ושטחיו החקלאיים, עבד אל-כרים סאלח מבטא את כאבו כשהוא צועד בין דיונות חול במקום שבו ניצבה בעבר אדמתו הפורייה.

"אני לא מסוגל להאמין שאני הולך כאן, על האדמה שהייתה תמיד מלאה בעצים של תאנים, ענבים והדרים," אמר בכאב. "אני חושש שכשיגיע הקיץ והשמש תבער מעליי, לא יהיה לי מקום אחד שאוכל למצוא בו צל. הכיבוש לא הסתפק בהרס הבתים – הם מחקו כל זכר לחיים."

סאלח מספר כי החזיק בבאר מים שסיפקה מים לכל השכונה שבה התגורר, ואף הצליח לתפעל אותה גם בשעות של הפסקות חשמל, בזכות מנוע חזק שהיה ברשותו. אך כשהוא ובני משפחתו נמלטו למוואסי ח'אן יונס, הם לא הצליחו להעביר את המנוע. כששב למקום לאחר הפסקת האש, גילה שהכול נהרס.

סאלח מתאר את הרגע שבו עמד במקום שבו שכן ביתו וגילה שלא נותר ממנו זכר. "הסתכלתי סביב ולא הצלחתי לזהות את השטח שלי. הכול נמחק, אפילו הסימנים שהכרתי מילדותי לא היו שם. נאלצתי לבקש משכניי שיעזרו לי לזהות את אדמתי, כי כל נקודת ציון שהכרתי פשוט נעלמה."

הרס שיטתי של ענף החקלאות והמשק החי

גם סעיד שביר, חקלאי נוסף מאל-קרארה, מספר על חורבן מוחלט – הפעם בענף הלול והתעשייה החקלאית. "איבדתי שש חוות גדולות לגידול עופות, שתי חוות לייצור ביצים, ועוד חווה אחת של תרנגולי הודו. הכול הושמד לחלוטין במהלך המתקפה," סיפר.

לדבריו, ענף הלול בעזה התפתח לרמה שבה הצליח לספק לתושבים תוצרת בשר עופות וביצים ללא צורך בייבוא מבחוץ. "התחלתי כמי שמוכר עופות בשוק המקומי, ובהדרגה פיתחתי את העסק שלי. יחד עם שותפים, בתמיכה של עמותות סיוע וכספי הלוואות מבנקים מקומיים, הצלחנו להקים פרויקט של חוות גידול באל-קרארה," אמר.

עם פרוץ המתקפה, שביר ניסה למכור את העופות שבחוותיו כדי למנוע אובדן מוחלט. "הצלחתי למכור את מרבית התוצרת, אבל אז כוחות הכיבוש הכריזו על פינוי האזור. כשניסיתי לחלץ את שארית החיות מהמקום, רחפנים ישראליים ירו טילים לעבר שתי חוות, מה שהוביל לפציעת כמה מעובדיי ולפציעה בינונית של בני," סיפר.

בעקבות התקיפה, החליט שלא לסכן שוב את חיי עובדיו, ורק לאחר הפסקת האש שב לאזור – שם גילה שכל מפעלי הגידול נמחקו. "מה שקרה לי קרה לכל החקלאים – חוות הלולים, הדיריים, כוורות הדבש – הכול הושמד, בתהליך מחושב ומכוון."

שביר מזהיר כי רצועת עזה תזדקק לשנים רבות ולמימון אדיר כדי להקים מחדש תשתיות חקלאיות שיוכלו לספק מזון טרי לתושבים. "כיום אין ברירה אלא לייבא בשר קפוא, כי כמעט בלתי אפשרי למצוא בשר עופות או כבש טרי – המעט שנותר נמכר במחירים אסטרונומיים," אמר.

"אזורי מוות": הכיבוש יצר רצועת חיץ קטלנית לאורך הגבול

במהלך המתקפה על רצועת עזה, פעלו כוחות הכיבוש לפינוי כל אזורי השטח הסמוכים לגבול, במטרה להפוך אותם לרצועת חיץ, שהיקפה מגיע לקילומטר אחד בחלק מהאזורים, ובאזורים אחרים אף לשלושה קילומטרים.

גם לאחר הפסקת האש, כל מי שמתקרב לאזורים אלו עדיין מסכן את חייו. ההרס השיטתי של הבתים והשטחים החקלאיים הפך את התושבים לחשופים לחלוטין לאש חיה – שכן אין דבר שיכול לעצור את הכדורים הנורים במכוון או באופן אקראי.

חרף ניסיונות התושבים לשוב לאדמותיהם, הן באל-קרארה והן לאורך כל קו העימות, המציאות בשטח אינה מאפשרת חזרה אמיתית. ההרס העצום, לצד הירי המתמשך מצד כוחות הכיבוש במטרה להרתיע את האזרחים, הוביל לנפגעים רבים – הרוגים ופצועים – ואילץ רבים לחזור לאזורי העקורים ולחכות לפתרון שיאפשר להם להתקיים בבטחה.

מאז 7 באוקטובר 2023, מנהלת ישראל מתקפה קטלנית על רצועת עזה, שהביאה עד כה למותם של 48,271 פלסטינים, רובם ילדים ונשים, ולפציעתם של 111,693 נוספים. מניין ההרוגים צפוי לעלות, שכן רבים עדיין קבורים תחת ההריסות, בעוד צוותי ההצלה אינם יכולים להגיע אליהם.