מאת: חוסין נזיר סינואר
עם הפסקת האש בעזה, החלו רבים מהעקורים לשוב לבתיהם או לאזוריהם, אך המציאות הקשה רק החריפה. הרחובות מוצפים בשפכים, מקורות המים נהרסו כליל, והתושבים נותרים ללא אספקה חיונית. כוחות הכיבוש הרסו מאות בארות מים ששימשו לשתייה, שימוש ביתי והשקיה חקלאית. בנוסף, תשתיות האנרגיה שהפעילו את הבארות חוסלו לחלוטין, והגישה למים הפכה לכמעט בלתי אפשרית.
רבים מהתושבים נאלצים לחיות בין הריסות בתיהם ללא מים בסיסיים. התושב מוסטפא שראב מתאר את המציאות החדשה בקור רוח נוקב. "חזרנו לחיות בין ההריסות, אבל מולנו קיר של מחסור מוחלט במים. לא שתייה, לא שימוש יומיומי, כלום. הכיבוש החריב את כל רשתות המים והביוב, וכעת הרחובות שלנו מלאים בשפכים, ריח בלתי נסבל ומכת חרקים".
התושבים נאבקים למצוא פתרונות מאולתרים. איימן אלאסל מספר כי היה לו באר מים משלו, אך במהלך הפלישה הקרקעית, דחפורים צבאיים הרסו אותו וקברו אותו תחת הריסות ועפר. "כדי להפעיל את הבאר מחדש צריך לפנות כמויות אדירות של הריסות, אבל אין לנו ציוד, אין כלים, שום דבר".
ללא ברירה, הוא ואחיו החלו לפנות את ההריסות בעצמם, בידיים חשופות. "זה עבודה מפרכת, אבל אין ברירה. המים חסרים בכל מקום, אז ניאבק בכל כוחנו כדי להוציא אותם ולספק לשכנים ולמשפחה".
גם אלו שמנסים לשרוד עם מה שיש, מוצאים את עצמם במצוקה בלתי אפשרית. איסלאם אל-מדחון מתאר איך בזמן המלחמה עוד קיבלו מים פעמיים בשבוע, אך מאז שחזרו העקורים, המים נותקו לחלוטין למשך יותר משבועיים.
"יש שכנים שיש להם באר פרטית שפועלת על אנרגיה סולארית, אבל כשהשמיים מעוננים או יש סערות, היא פשוט לא עובדת. וכשזה המצב, אין מים בכלל. עכשיו תחשוב איך אפשר לחיות בלי מים, עם ילדים וקשישים בבית".
המצוקה דוחפת אנשים להוצאות כספיות בלתי אפשריות. מוחמד אבו שוקה מספר כי נאלץ לרכוש מים במחירים מופקעים. "בימים האחרונים שילמתי 100 שקל עבור מיכל מים אחד. הסכום הזה היה מספיק לתשלום מים לעירייה למשך חודשיים, אבל עכשיו זה מה שיש".
התושבים מחכים לשווא למשאיות מים חינמיות, אך גם הן התמעטו. ח’ליל סלאמה מתאר כיצד אחרי הפסקת האש, המשאיות מחולקות בין כל האזורים ואינן מרוכזות עוד במוקדי העקורים.
העיריות מנסות לספק מים דרך פתיחת קווי מים ללא לחץ, אך התוצאה היא שמים בקושי זורמים, ורבים נאלצים לגרור מים בג’ריקנים אם הם מצליחים להשיגם בכלל.
חלק מהעקורים כלל אינם חוזרים לבתיהם, לא בגלל ההרס – אלא בגלל היעדר מים. כך למשל, תושב רפיח, תחסין אבו רמדאן, נשאר לחיות באוהל באל-מע’סי שבח’אן יונס למרות שביתו ברפיח עדיין ראוי למגורים. "ברפיח אין מים בכלל. כאן לפחות יש משהו".
נתוני החורבן מחרידים. הערכות מדברות על יותר מ-50 מיליארד דולר בנזקי המלחמה. יותר מ-100 אלף טון פצצות הוטלו על עזה, והשמידו כ-90% מהתשתיות.
בתחום המגורים, 440 אלף יחידות דיור נהרסו חלקית או לחלוטין. 330 אלף מטרים של צינורות מים הושמדו, 650 אלף מטרים של רשתות ביוב, ו-2.8 מיליון מטרים של כבישים נחרבו כליל. 3,700 ק"מ של קווי חשמל נמחקו מהשטח.
הרס המים היה מכוון. הכיבוש תקף באופן שיטתי את מקורות המים, החריב בארות פרטיות וציבוריות, השמיד משאבות ומערכות שאיבה, ומנע הכנסת דלק להפעלת מתקני המים. המשמעות ברורה: מלחמה נגד עצם קיומם של התושבים, ניסיון לחנוק אוכלוסייה שלמה במחסור מוחלט.
