מאת: זהראן מעאלי 

הכיבוש הישראלי ממשיך את מתקפתו על העיר ג'נין ומחנה הפליטים שלה זה היום ה-14 ברציפות, כשהוא מותיר אחריו תמונות קשות של הרס וחורבן. זהו גל העקירה הגדול ביותר שנרשם במחנה מאז הקרב באפריל 2002.

הפיצוץ הגדול ביותר של שכונות מגורים מאז 2002 בגדה המערבית

אתמול אחר הצהריים, ביצע צבא הכיבוש את אחת מהפעולות ההרסניות ביותר בגדה המערבית מאז 2002, כאשר פוצץ עשרים מבנים לאורך הגדה המזרחית של מחנה הפליטים. עדי ראייה תיארו ענני עשן עצומים שכיסו את שמי המחנה.

בשעה 15:15, החלו סדרת פיצוצים עזים שנשמעו היטב לא רק במחנה הפליטים ובעיר ג'נין, אלא גם בכפרים ובעיירות המרוחקות כ-20 קילומטרים מהאזור, כך על פי עדויות תושבים.

כוחות הכיבוש הקדימו את פעולת הפיצוץ על ידי הצבת חומרי נפץ והנחת חוטי הדף ברחבי השכונות הסמוכות. קודם לפיצוצים, שיגר צבא הכיבוש הודעה למתנחלים בבקעת הירדן, בה הזהיר מפני קולות פיצוץ אפשריים במסגרת מה שכינה "מבצע צבאי" בעיר ג'נין.

"חוויתי את הגירוש בגיל 14 – והיום ילדיי חווים זאת שוב"

במרפסת בית משפחת אשתו, אליו נמלט יחד עם משפחתו בשכונת חרובה, עמד חאלד מנסור (41), כשהוא צופה במבצע הפיצוץ הרחב ביותר במחנה הפליטים. כמו 15,000 תושבים נוספים, גם הוא נאלץ לברוח מביתו מאז תחילת הפלישה הצבאית, כך על פי נתונים רשמיים.

"חוויתי את העקירה הזו כשהייתי בן 14, במהלך הפלישה של 2002, והיום ילדיי חווים בדיוק את אותו הדבר," אמר מנסור ל"וואפא". "אבל הפעם זה קשה ומסוכן יותר – הצבא גירש אותנו מבתינו, שרף אותם, השמיד את רכושנו, וכעת הוא מפוצץ שכונות שלמות."

הוא הוסיף כי "ב-2002, הכיבוש עצר כל מי שהיה מעל גיל 14 במחנה וריכז אותם בבסיס צבאי, בעוד הנשים והילדים נשארו בבתים. הפעם, הגירוש היה מוחלט – לא השאירו אף אחד מאחור."

מנסור ואחיו נאלצו לנטוש את ביתם בן שלוש הקומות, שנמצא במחנה החדש, ביום השני למתקפה, לאחר שכוחות הכיבוש הכריחו את המשפחות להתפנות בתנאים צבאיים מחמירים, תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים ומזל"טים שאיתרו את תנועת התושבים וחשודים בפעילות נגד הכיבוש.

הוא עצמו נמלט לבית משפחת אשתו בשכונת חרובה, בעוד שאחיו והוריו ברחו לבית קרוביהם בשכונת אל-הדף ובשכונת אל-האשמיה. מאז אותו יום, המשפחה טרם הצליחה להתאחד.

"ידענו שהמתקפה תהיה ממושכת, לכן דאגנו להצטייד במזון ובקמח. אבל בסופו של דבר נאלצנו לצאת מהבית בבגדינו בלבד, לאחר שהכיבוש כיוון אותנו לצעוד רגלית במסלולים קבועים."

עוד סיפר מנסור כי כוחות הכיבוש הורו לעקורים שלא לשוב למחנה עד לסיום המבצע הצבאי. "החיילים אמרו לנו שכשנחזור – לא נכיר את המחנה יותר. והפיצוצים של אתמול נועדו בדיוק למטרה הזו."

תמונות החורבן בג'נין מזכירות את ההרס בעזה

המבצע הצבאי, אותו מכנה ישראל "חומת ברזל", הוביל עד כה למותם של 25 פלסטינים, פציעתם ומעצרם של עשרות, פיצוץ עשרות בתים, וגירוש של יותר מ-15,000 בני אדם. על פי מומחים, ההרס בג'נין משקף את מדיניות ההשמדה שמבצע הכיבוש הישראלי גם במתקפתו המתמשכת על רצועת עזה, שנמשכת כבר 15 חודשים.

15,000 עקורים – מחציתם מפוזרים ברחבי ג'נין והכפרים הסמוכים

ראש עיריית ג'נין, מוחמד ג'ראר, אמר ל"וואפא" כי הפלישה הישראלית גרמה לעקירתם של 15,000 בני אדם ממחנה הפליטים, כאשר 6,000 מהם מצאו מקלט בתוך העיר עצמה, 4,070 הגיעו לעיירה ברוקין, והשאר התפזרו בין 39 כפרים ועיירות ברחבי המחוז.

לדבריו, הפגיעה בתשתיות קשה במיוחד. "הכיבוש החריב חלקים נרחבים מרשתות המים, כולל הצינורות המרכזיים, והשמיד ארבעה קילומטרים של כבישים. גם מערכת הביוב נפגעה קשות."

הוא ציין כי מזה 14 ימים, מונעים כוחות הכיבוש מצוותי העירייה, מכבי האש, הסהר האדום וארגוני הסיוע להיכנס למחנה. "ההרס מתבצע בצורה שיטתית: הבתים, העסקים והחנויות מושמדים בזה אחר זה. מעל 100 בתים נהרסו לחלוטין, ואין מספר מדויק של המבנים שניזוקו חלקית או נשרפו."

על פי נתוני אונר"א, כ-70 משפחות עדיין לכודות בתוך המחנה, ואין כל דרך לתקשר עמן.

35%-40% משכונות העיר ג'נין מנותקות ממים

ראש העירייה הוסיף כי 35%-40% מהשכונות בג'נין מנותקות לחלוטין מאספקת מים, לאחר שהבאר המרכזי "אל-סעדה" יצא מכלל שימוש כבר ביום הראשון למתקפה. "כתוצאה מכך, נותרו ללא מים השכונות: ג'בל אבו ד'והיר, ח'לת א-סוח'ה, אל-הדף, ואדי ברוקין, חלקים משכונת ג'בריאת, אזור א-זהראא', אל-בסאתין ואל-מחטה."

המצב במערכת הבריאות חמור לא פחות. ארבעה מתוך חמשת בתי החולים בעיר מנותקים ממים – בית החולים הממשלתי ח'ליל סולימאן, בית החולים איבן סינא, בית החולים אל-אמל ובית החולים א-שפא. רק אתמול הצליחו הצוותים להחזיר מים לבית החולים הממשלתי, לאחר 12 ימי נתק, בעוד שלשלושת בתי החולים האחרים אין גישה למים, והדרכים אליהם נחסמו בהריסות ומחסומים צבאיים.

סיוע הומניטרי מועט מול אסון בקנה מידה אדיר

ג'ראר הדגיש כי המענה ההומניטרי רחוק מלהספיק, וכי היקף הסיוע אינו הולם את גודל האסון. "שיגרנו קריאות מצוקה לכל הרשויות המקומיות, הארגונים הפלסטיניים והקהילה הבינלאומית, אך הסיוע עדיין מוגבל מאוד."

"15,000 עקורים זקוקים לכל דבר אפשרי – מזון, תרופות, בגדים. רובם נמלטו מבתיהם בידיים ריקות. בתי החולים בעיר חווים מחסור חמור בתרופות, ואנו זקוקים לסיוע חירום מיידי."

בין מוסדות הסיוע המאולתרים שפועלים בעיר, נמצאת גם "אגודת בית העיוור" בשכונת א-סוויטאת, שהפכה למקלט עבור 22 משפחות עקורות. יאסין אבו סרור, יו"ר האגודה, סיפר כי המרכז קלט 25 עקורים כבר ביום הראשון למתקפה, וכעת מספרם עומד על 85, בהם 26 ילדים בגילאי חמישה חודשים עד 12 שנים.

"בכל מתקפה מאז 2002, קלטנו עקורים. אבל הפעם זה החמור ביותר," אמר אבו סרור. "המרכז מלא עד אפס מקום. כל משפחה קיבלה חדר אחד, ואנו מצליחים לספק להם אוכל ומים רק הודות לתרומות של אנשים טובים."