מאת: יאמן נובאני 

יום שלאחר שחרורו של מוחמד זאיד אחרי 20 שנות מאסר, תושב בית ליקיא – פליט מבית נובא שבמערב רמאללה, יצא בנו עבדאללה מחדרו וקרא לו: "אבא..."

זאיד נעצר על המילה הזו, וביקש מעבדאללה לחזור לחדרו, לפתוח שוב את הדלת ולקרוא "אבא" פעם נוספת. כאילו עבדאללה פתח עבורו את דלתות הכלא ושחרר מילה שהודחקה במשך 20 שנים של חושך בתי הסוהר.

מוחמד זאיד, בן 46, נעצר בשנת 2004 בזמן שהיה חתן טרי ואשתו בהריון. הוא חיכה 20 וחצי שנים כדי לפגוש את אשתו אם עבדאללה ובנו עבדאללה מחוץ לכבלי הכלא.

בריאיון ל"וואפא", אמר זאיד: "המילה 'יאבא' היא המילה היפה ביותר ששמעתי בחיי".

הוא הוסיף: "ביליתי בכלא 7,450 ימים, 20 שנה ו-5 חודשים. אשתי נכנסה להריון חודש לפני שנעצרתי. תמיד אהבתי בנות וקיוויתי שתהיה לי בת, אבל כשביקר אותי עורך הדין לאחר חקירתי, הוא סיפר לי שאשתי בהריון עם בן. כרעתי ברך להודות לאלוהים, כי ידעתי שגזר הדין שלי יהיה 'מאסר עולם', ורציתי שיישאר לי בן שיתמוך באמו בזמן היעדרי".

החלק השני: חיי משפחה מתוך הכלא

זאיד סיפר: "ימי הכלא ושנותיו היו ארוכים מאוד. לא היה שום אופק, אבל התקווה תמיד הייתה שם. היו חודשים ארוכים ולעיתים שנה שלמה שבהם לא היו ביקורים כלל".

הוא הוסיף: "בזמן שהותי בכלא פיתחתי קשרים עם האסירים הצעירים, כדי להתכונן לקשר שלי עם בני עבדאללה. רציתי ללמוד על תחומי העניין שלהם וכיצד הם חושבים. כעת, יומיים אחרי שחרורי, אני מנסה להבין איך להתחבר לעבדאללה, כאילו הזמן לא חלף".

"בביקור הראשון שבו הביאו את עבדאללה, ב-22 באפריל 2005, כשהיה בן 33 יום, התחלתי לבכות ולצעוק עד כדי כך שחבריי לביקור נאלצו להרגיע אותי. ראיתי את מה שחיכיתי לו כל חיי – דרך זכוכית. רציתי לחבק אותו".

הוא שיתף: "בזמן שאמי התחילה לבכות, עצרתי את בכיי כדי לא לפגוע במורל שלה. בביקור השני שלי איתו התרגשתי כל כך עד שחוויתי דימום באף מהתרגשות".

"ניסיתי לאורך 20 שנות המאסר ללמד את עבדאללה להגיד 'יאבא', אבל הוא לא הצליח לבטא את המילה".

זאיד סיכם: "אחת הרגעים המאושרים בחיי הייתה הצלחתו של עבדאללה בבחינות התיכון. זהו הישג שמגיע לאם עבדאללה, שטיפלה בו, לימדה אותו ודאגה לו עד שהגיע להישג הזה. כשהוא ביקר אותי בכלא וסיפר לי שהוא השיג את הציון הגבוה ביותר מבין ילדי האסירים, נישקתי את ראשו דרך הזכוכית. האסירים ברכו אותי וחיבקו אותי בחצר הכלא".

החיים אחרי השחרור: בין כאב לתקווה

לאמו של עבדאללה היה תפקיד מרכזי בקשר של בנה למוחמד זאיד, במיוחד בזכות תמונה קטנה שהכינה ושמרה עבורו כל הזמן. "הייתי איתו 24 שעות דרך התמונה הזו ובזכות אמו," סיפר זאיד.

על החיים בכלא מאז תחילת המתקפה על עזה ב-7 באוקטובר 2023, אמר זאיד: "מאז תחילת המתקפה ועד ליום השחרור לא היה לנו קשר עם המשפחה. עברנו עינויים שגרמו לכל אסיר להתפלל למות, למרות הרצון לחיים ולחופש."

הוא הוסיף: "חופש הוא לא רק היציאה מהכלא, אלא גם מה שמחכה לך בחוץ – המשפחה שנשארה. הרגעים הקשים ביותר היו המחשבות על מצב המשפחות שלנו בחוץ. חוסר הוודאות היה קשה במיוחד עבורנו האסירים, ובפרט לאסירי עזה."

זאיד שיבח את אשתו: "אם עבדאללה הצליחה לעמוד במבחן קשה ומפרך, כשהצליחה לשאת את גזר הדין שלי – ארבעה מאסרי עולם. היא הייתה עמוד התווך, והייתי שקט ורגוע בזכות היכולת שלה לחנך את עבדאללה ולגדל אותו."

מוחמד זאיד התייחס גם לעברו האישי: "משפחתנו הייתה פליטה מבית נובא, והיינו משפחה קטנה ומלוכדת. האובדן של אבי, שנפטר כשהייתי בן שנתיים וחצי, חיזק את הקשר בינינו. כשאמי נפטרה, ראיתי באחיותיי את דמות אמי."

זאיד שיתף בכאב הגדול ביותר שלו: "הקשר שלי עם אמי היה עמוק מאוד. הפחד הכי גדול שלי מאז מעצרי היה שהיא תלך לעולמה בזמן שאני בכלא. ואכן, היא נפטרה שש שנים לאחר מעצרי. היא הייתה עמוד האוהל של המשפחה, ומותה היה כמו קריסת האוהל הזה. הדאגות שלי היו תמיד לאשתי, לבני ולאחיותיי."

הוא הוסיף: "פעם סיפר לי אסיר אחר שראה את אם עבדאללה ואת עבדאללה בחדר הביקורים, אבל לא ראה את אמי. מיד אמרתי: 'אמי לא תוותר על ביקור אצלי אלא אם כן קרה לה משהו… אמא שלי מתה.' אך היא לא נפטרה אז. היא פשוט נפלה בדרכה לביקור ונלקחה לבית החולים לאחר שעברה שבץ. מצבה הידרדר לאורך יותר משנה וחצי, עד שנפטרה ב-1 במאי 2012, בזמן שהייתי בשביתת רעב."

זאיד הוסיף ברגש: "כשנודע לי שאמי נפטרה, זה קרה באיחור של שמונה ימים, כאשר אסיר אחר ששמע את החדשות ברדיו סיפר לי. הוא ניגש אליי ואמר: 'קבל את תנחומיי,' ושאלתי אותו: 'למה? אמא שלי נפטרה?' הוא נדהם לגלות שלא ידעתי, ואני נאלצתי להרגיע אותו."

"פעם האחרונה שבה ראיתי את אמי הייתה כשהגיעה לבקר אותי בכיסא גלגלים. היא הייתה במצב קשה מאוד, כמעט לא הצליחה לדבר, אך התעקשה להגיע," סיפר זאיד.

לסיום אמר: "היום אני יוצא עם אשתי לבקר קרובי משפחה, מביט בטבע ובהרים שלא ראיתי יותר מ-20 שנה. לפני מעצרי הייתי יוצא מהבית ומסתכל על ההרים שסביב כפרנו, כאילו צילמתי אותם בזיכרוני כדי לשמור אותם איתי בזמן הארוך והקשה הזה. עכשיו אני רואה את העתיד שלי באשתי ובני. הם הפרויקט שלי, ואם עבדאללה ועבדאללה הם מה שחשוב לי כעת – לכפר על השנים הארוכות והקשות בכלא.