מאת: ראמי סמארה 

קארימה מעלא, בת 80, מתמודדת עם רגשות מעורבים – שמחה על שחרור בנה ג'אד מכלאי הכיבוש הישראלי, לצד כאב עמוק על הגלייתו מחוץ לפלסטין.

בית המשפחה שבאל-בירה קושט בדגלים ובכרזות, המושבים סודרו בחצר ובמרפסת, אח עצים הודלקה, והוגשו בקלאווה וקפה למבקרים שהגיעו לשמוח בשחרור הבן – שמחה שאירע רחוק מהמקום.

קארימה, לבושה בשמלה רקומה, כשכפייה מונחת על כתפיה ותכשיטים מעטרים את צווארה וידיה, ישבה בין תמונותיו של ג'אד שהונחו בכל פינה. גופה נוכח בחגיגה, אך מחשבותיה ולבה נתונים לבנה, המתחיל את דרכו בגלות בקהיר.

"אני כאן, מקבלת את פני המברכים על שחרורו של ג'אד," היא אומרת, "אבל המחשבות שלי איתו שם בגלות. הילדים שלי שואלים למה אני שקטה, ולא מבינים שאני מרגישה עצב מהול בכעס."

כששמעו לראשונה על השחרור, הייתה קארימה מוצפת בשמחה. היא צהלה, זימרה, והחלה בהכנות לקראת חזרתו של ג'אד – בישלה עבורו את מאכליו האהובים, אגדה ענבים והכינה מנות כמאכלי תרד ומקלובה. היא אפילו דאגה לאחסן תריסר עופות במקפיא, במטרה להרעיף עליו את כל מה שנמנע ממנו במהלך שנות מאסרו.

מאסר עולם ו- 17 שנים

מאז שנכלא ב-9 באפריל 2001, נגזר על ג'אד מאסר עולם ועוד 17 שנים, אך לאורך רבע מאה חיכתה אמו לשובו. ג'אד עצמו אמר לה פעם בביקור: "אני לא יכול לחכות לרגע שבו אצא מהכלא ואשב לצידך חודש שלם בבית."

השמחה הפכה לעצב כשנודע לה כי ג'אד יוגלה לחו"ל. קארימה בכתה בכאב והתקשתה לקבל את המציאות הזו. "חיכיתי 24 שנים לשחרורו, וכעת שולחים אותו למקום רחוק?" שאלה את בני משפחתה, שהאשימו אותה בכך שהיא מתמקדת בכאב ההגליה במקום בשמחת השחרור.

לאחר מאמצים נפשיים, השלימה קארימה עם המציאות, כשהיא משננת לעצמה את דבריו של ג'אד: "עדיף לישון על רצפה חופשית מאשר להישאר בכלא ליום נוסף."

כשראתה את ג'אד לראשונה בצילומים מקהיר, היא התקשתה לזהות אותו. "לא האמנתי שזה הוא," היא אומרת. מאז ביקורה האחרון בכלא עופר, שבועיים לפני שחרורו, ג'אד איבד 35 ק"ג, פניו שקועות, זקנו האפיר, וחלק משיניו חסרות.

המשפחה שלחה את אחיו ואשתו של ג'אד לקהיר כדי לדאוג לו בימים הראשונים של חירותו, ולוודא שיתחזק פיזית ונפשית. בשיחה הראשונה עם הוריו ביקש ג'אד לראותם עומדים, לוודא שהם במצב טוב ויוכלו לנסוע לבקרו. קארימה רקדה מול המצלמה כדי להרגיעו, והוא גמל לה בצחוק.

קארימה חולמת להחזיק את ג'אד בזרועותיה ולראותו מתחתן. "הוא כבר בן 48," היא אומרת, "כשהוא נכלא, בת אחיו הייתה בת חודשיים – היום היא כבר נשואה."

בחיוך היא מוסיפה: "אם הוא יישאר בקהיר, אחפש לו כלה מצרית, ואם יישלח לטורקיה – אולי כלה טורקית. אבל הלב שלי רוצה כלה פלסטינית, שתוכל להביא לכאן את ילדיהם."