לאחר עיכובים ממושכים, נכנסה הפסקת האש ברצועת עזה לתוקף, בתום למעלה מ-15 חודשים של מלחמת השמדה ישראלית שהובילה למותם של כ-47 אלף פלסטינים, לפציעת למעלה מ-110 אלף וליצירת הרס חסר תקדים שהשפיע על כל תושבי הרצועה.

עם הפסקת האש, החלו העקורים להתארגן לשוב לבתיהם, או ליתר דיוק, להריסות שנותרו מהם. מעל 80% מהמבנים ברצועה נהרסו לחלוטין, כאשר רוב התושבים חיים כיום במרכזי קליטה ובאוהלים בתנאים לא אנושיים.

קולות התקווה והכאב
עיתונאית מקומית, דימה עבד אלהאדי, תיארה את המצב במילים: "ההרס בעזה, ג'באליה, בית חאנון, בית לאהיה וערים נוספות הוא עצום. אך למרות הכאב, יש ניצוץ של תקווה בלבבות התושבים שישובו לבתיהם ההרוסים, גם אם בזהירות ובתחושת מחנק."

האמנית הפלסטינית אלהאם פתיחה פנתה לנשיא מחמוד עבאס בבקשה לחדש את פעילות הרשות הפלסטינית ברצועה, כדי להקל על סבלם של האזרחים ולחזק את שלטון החוק. היא הביעה את רצונה לשוב לביתה ולנסות לאחות את הפצעים.

העקור חאזם פורה, מהנדס שאיבד את רגלו במהלך המלחמה, הביע תקווה שיוכל לצאת לטיפול רפואי בחו"ל. במקביל, המורה שירין עאיד ציינה: "כבר יותר משנה וחצי שאנחנו סובלים, בלי מזון, מים או חיים נורמליים. אני רק מקווה שנוכל לשוב לבתינו."

חיים על ההריסות
העקור סופיאן עטאר, חקלאי מבית לאהיה, סיפר בעצב על חורבן השדות שלו ואמר כי בכוונתו לשוב לשטחיו ההרוסים ולהתחיל מחדש, גם אם יצטרך לחיות באוהל על האדמה החרוכה. "לא נוותר על האדמה שלנו, ונבנה אותה מחדש למרות כל הקשיים," הוסיף.

מציאות זו משקפת את האתגרים העצומים שעמם מתמודדים תושבי עזה. לצד ההריסות הפיזיות והמשברים הכלכליים והחברתיים, מלווה הפסקת האש בתקווה להתחלה חדשה, גם אם הדרך לשיקום עוד ארוכה.