לאחר עיכובים מצד כוחות הכיבוש, נכנסה לתוקף הפסקת האש ברצועת עזה בתום 15 חודשים של מלחמת השמדה מצד ישראל. המלחמה הביאה למותם של למעלה מ-157 אלף בני אדם ולפציעתם, רובם ילדים ונשים, ולמעלה מ-11 אלף נעדרים. זאת, תוך גרימת הרס עצום ורעב שגבה את חייהם של עשרות ילדים וקשישים, באחת הקטסטרופות ההומניטריות החמורות בעולם.

במקביל להרס ברצועת עזה, הגבירו כוחות הכיבוש הישראלי והמתנחלים את תקיפותיהם בגדה המערבית, כולל ירושלים המזרחית הכבושה. תקיפות אלו הובילו למותם של 835 פלסטינים, לפציעת אלפים ולעצירתם של אלפים נוספים. בנוסף, נרשמו עלייה בהריסת בתים ומבנים, הקמת מחסומים צבאיים המנתקים ערים, עיירות וכפרים, וחוקי אפליה שאישרה הכנסת הישראלית במטרה להצר את צעדיהם של הפלסטינים ולפגוע בפעילותה של סוכנות אונר"א, סוכנות הסיוע של האו"ם לפליטים פלסטינים.

ההתקפות הישראליות גררו גם השלכות קשות על הכלכלה הפלסטינית. המשבר הכלכלי של הרשות הפלסטינית העמיק בשל החרמת כספי המסים הפלסטיניים על ידי ממשלת הכיבוש, שיעור האבטלה עלה בעקבות הפסקת עבודתם של אלפי פועלים פלסטינים בשטחי 48, ונרשמה ירידה בפעילות הכלכלית בגדה המערבית.

רצועת עזה:

החל מה-7 באוקטובר 2023, פתחו כוחות הכיבוש הישראלי במתקפה על רצועת עזה, שהביאה למותם של לפחות 46,899 תושבים, בהם 17,581 ילדים וכ-12,048 נשים, ולפציעתם של יותר מ-110,725 בני אדם. נכון לסוף 2024, כ-11,000 בני אדם עדיין מוגדרים נעדרים תחת הריסות ובדרכים, והאוכלוסייה ברצועה פחתה ב-6%.

המתקפה הובילה לעקירתם של יותר מ-85% מתושבי הרצועה – למעלה מ-1.93 מיליון מתוך 2.2 מיליון – מבתיהם שנהרסו, בעוד שכ-100,000 תושבים עזבו את הרצועה מאז תחילת המתקפה. כיום כ-1.6 מיליון תושבים מתגוררים במקלטים ובאוהלים, בתנאים שאינם עומדים אפילו ברף המינימלי של חיים אנושיים, זאת על רקע הרס עצום בתשתיות ובנכסים פרטיים. ההערכות הן כי למעלה מ-80% משטח הרצועה נהרס.

הסגר המוחלט על רצועת עזה, לצד המצור שהוחמר מתחילת המתקפה, גרמו למחסור חמור במזון, מים, תרופות ודלק. מצב זה הוביל לרעב שגבה את חייהם של עשרות ילדים וקשישים, והפך לאחת הקטסטרופות ההומניטריות הקשות ביותר בעולם.

נכון לספטמבר 2024, 96% מתושבי הרצועה (2.2 מיליון איש) סובלים מחוסר ביטחון תזונתי חריף, כולל למעלה מ-49,000 נשים הרות. מתוכם, כ-495,000 תושבים (22% מהאוכלוסייה) חווים חוסר ביטחון תזונתי ברמה קריטית (שלב 5), בהם 11,000 נשים הרות וכ-3,500 ילדים שנמצאים בסכנת מוות עקב תת תזונה.

המתקפה מנעה מ-788,000 תלמידים ברצועה את המשך לימודיהם בשנת הלימודים השנייה ברציפות, בהם כ-58,000 תלמידים שהיו אמורים להתחיל את כיתה א' בשנת הלימודים 2024-2025, ו-39,000 תלמידים שנמנע מהם לגשת לבחינות הבגרות.

מאז תחילת המתקפה ועד ספטמבר 2024 נהרסו באופן מוחלט 77 בתי ספר ממשלתיים, ו-191 בתי ספר נוספים נפגעו בהפגזות, בהם 126 בתי ספר ממשלתיים ו-65 בתי ספר של אונר"א. בנוסף, נהרסו באופן מוחלט 51 מבני אוניברסיטאות, ו-57 מבנים נפגעו באופן חלקי, כשיותר מ-20 אוניברסיטאות נפגעו פגיעות חמורות.

במערכת הבריאות פועלים רק 14 מתוך 36 בתי חולים ברצועה, וגם אלה באופן חלקי בלבד, תוך מחסור חמור בציוד רפואי, בכוח אדם ובתרופות. מצב זה הביא להתפשטות מחלות ולחוסר יכולת לספק שירותים רפואיים בסיסיים לתושבים.

כוחות הכיבוש הרסו לחלוטין 815 מסגדים, פגעו באופן חלקי ב-151 מסגדים נוספים, והשמידו 19 בתי קברות תוך חילול קברים והוצאת גופות. כמו כן, נהרסו 3 כנסיות בעיר עזה.

בתחום התרבות, נהרגו 44 סופרים, אמנים ופעילים תרבותיים בארבעת החודשים הראשונים של המתקפה, ולצד זאת נהרסו באופן חלקי או מלא 32 מוסדות תרבות, מרכזים ותיאטראות. כמו כן, נפגעו 12 מוזיאונים, 9 ספריות ציבוריות ו-8 בתי דפוס והוצאות לאור.

המתקפה הביאה גם להרס של כ-195 מבנים היסטוריים, רובם בעיר עזה, ולפגיעה ב-9 אתרים ארכיאולוגיים ו-10 מסגדים וכנסיות היסטוריים. בנוסף, כוחות הכיבוש הרסו כיכרות ציבוריות, אנדרטאות ויצירות אמנות, כולל 27 ציורי קיר לאורך חופי עזה.

הכלכלה ברצועת עזה קרסה לחלוטין מתחילת המתקפה ועד סוף 2024, כאשר התוצר המקומי הגולמי הצטמצם ביותר מ-82%, ושיעור האבטלה זינק לכ-80%.

הגדה המערבית, כולל ירושלים:

במהלך המתקפה על רצועת עזה, בין ה-7 באוקטובר 2023 לסוף 2024, נהרגו בגדה המערבית, כולל ירושלים, כ-835 פלסטינים, בהם 173 ילדים, ונפצעו 6,450 נוספים בעקבות תקיפות של כוחות הכיבוש והמתנחלים.

מאז תחילת המתקפה ועד סוף 2024, בוצעו 19,700 תקיפות על ידי כוחות הכיבוש והמתנחלים נגד פלסטינים ורכושם. מתוכן, 3,630 תקיפות בוצעו על ידי מתנחלים, שגרמו למותם של 22 פלסטינים ולהרס, פגיעה או הרעלת כ-19,000 עצים.

באותה תקופה השתלטו כוחות הכיבוש על 53,000 דונם בגדה המערבית, במסגרת הכרזות שונות, ביניהן "אדמות מדינה," "פקודות תפיסה" ו"שמורות טבע." כמו כן, הוקמו 13 "אזורי חיץ" סביב התנחלויות.

במהלך התקופה אושרו והופקדו תכניות לבניית 23,000 יחידות דיור חדשות בהתנחלויות בגדה המערבית, כולל ירושלים. בנוסף, הוקמו 57 מאחזים חדשים, ורשויות הכיבוש החלו בהסדרת מעמדן של 13 מאחזים נוספים.

במקביל, חלה עלייה חדה בהריסת מבנים. כוחות הכיבוש הרסו 1,022 מבנים, בהם בתי מגורים ומבנים חקלאיים, והוציאו 1,167 צווים להריסה ולעצירת בנייה.

העצורים:

מאז ה-7 באוקטובר 2023, הסלימו רשויות הכלא של כוחות הכיבוש את צעדי הדיכוי נגד העצורים והעצורות, תוך החמרת התנאים הפיזיים והנפשיים שלהם. צעדים אלה כללו הכאה קשה, השפלות הפוגעות בכבודם, שלילת הישגים שהושגו לאורך שנים של מאבק בבתי הכלא, הפחתת כמות ואיכות המזון, שלילת זכות הביקור, ושימוש בעינויים, דיכוי והשפלה, שהגיעו עד להטרדות ולפגיעות מיניות כלפי חלק מהעצורים.

במקביל להסלמה בעזה ובגדה המערבית, כוחות הכיבוש עצרו למעלה מ-25,000 פלסטינים מאז תחילת המתקפה. מתוכם, כ-14,300 נעצרו בגדה המערבית, כולל ירושלים, והיתר מרצועת עזה.

מדיניות המעצרים המנהליים שימשה ככלי ענישה ונקמה, כאשר ההערכות מצביעות על כך שכ-10,000 עצורים הוכנסו למעצר מנהלי או שהמעצר שלהם הוארך פעם אחת או יותר.

באותה תקופה מתו 54 עצורים בבתי הכלא של הכיבוש, בהם 35 מרצועת עזה, בעוד גופותיהם מוחזקות על ידי הרשויות הישראליות.

בתוך כך, מוסדות לזכויות העצורים תיעדו את מעצרן של 450 נשים ונערות, בהן סטודנטיות ואסירות משוחררות. מתוך אלו, 89 נותרו כלואות עד סוף 2024. בנוסף, תועדו מעצריהם של 1,065 ילדים, מהם כ-700 נעצרו במהלך שנת 2024.

בדיווח שהעבירה ממשלת הכיבוש ל"בית המשפט העליון הישראלי," צוין כי מספר העצורים מרצועת עזה עומד על 3,636, וכי 529 מהם מנועים ממפגש עם עורכי דין.

מציאות זו, לצד המתקפות בגדה המערבית, ברצועת עזה ובתחומי הכלכלה והתרבות הפלסטינית, משקפת את ההחמרה המתמשכת בכל היבטי החיים הפלסטיניים מאז תחילת המתקפה.

המשבר הכלכלי:

מאז תחילת המתקפה על רצועת עזה, החלה ישראל לנכות סכומים משמעותיים מכספי המסים הפלסטיניים (כספי המַכָּסָה), סכומים המקבילים להוצאות הממשלה הפלסטינית ברצועת עזה. בנוסף, חוק חדש שאושר בכנסת מאפשר ניכויים נוספים תחת הכותרת של פיצויים למשפחות ישראליות שנפגעו בהתקפות שבוצעו על ידי פלסטינים. ניכויים אלו מתווספים לקיזוזים קיימים בגובה הסכומים שמשולמים למשפחות שהידים, פצועים ועצורים פלסטינים, וכן לניכויים נוספים המוגדרים כבלתי חוקיים מבחינת הרשות הפלסטינית.

עד סוף 2024, הניכויים האלו הגיעו לכ-70% מסך כספי המַכָּסָה, מה שהעמיק את המשבר הכלכלי של הרשות הפלסטינית ופגע ביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי אזרחיה.

כבר שלוש שנים רצופות שהרשות הפלסטינית אינה מצליחה לשלם את מלוא השכר לעובדי המגזר הציבורי ומספקת רק חלק משכרם החודשי.

השפעת המשבר ניכרת גם במערכת החינוך, שם בשנתיים האחרונות לא התקיימו לימודים סדירים בבתי הספר בשל חוסר היכולת של הרשות הפלסטינית לשלם לעובדי משרד החינוך. במקביל, מערכת הבריאות נמצאת בסכנת קריסה עקב מחסור חמור בתרופות ובציוד רפואי. בין היתר, 120 סוגי תרופות אינם זמינים, כולל 20 תרופות לטיפול בגידולים סרטניים, ו-420 פריטים של ציוד רפואי אזלו לחלוטין, מהם 170 פריטים חיוניים במיוחד. המצב גורם לעיכובים בטיפולים רפואיים ולרשימות המתנה ארוכות לניתוחים בבתי החולים הממשלתיים, כאשר מקרים דחופים מופנים לבתי חולים פרטיים או ציבוריים.

המשבר הכלכלי הפלסטיני מלווה גם במשברים חברתיים, בריאותיים, חינוכיים וסביבתיים. נכון לסוף 2024, ההערכות מראות על התכווצות חסרת תקדים של הכלכלה ברצועת עזה – ירידה של יותר מ-82% בתוצר המקומי הגולמי ועלייה באבטלה ל-80%.

בגדה המערבית נרשמה ירידה של יותר מ-19% בתוצר המקומי הגולמי ועלייה בשיעור האבטלה ל-35%. במבט כולל, הכלכלה הפלסטינית הצטמצמה ב-28% ושיעור האבטלה הכולל זינק לכ-51%.

חוקים מפלים:

במהלך המתקפה חוקקה ישראל עשרות חוקים שנועדו לתמוך בכיבוש ובהתנחלויות, להעמיק את האפליה הגזעית ולצמצם את החירויות האזרחיות והפוליטיות של הפלסטינים. חוקים אלו השפיעו באופן נרחב על פלסטינים בגדה המערבית, כולל ירושלים, ברצועת עזה ובשטחי 48.

ב-28 באוקטובר 2024 אישרה הכנסת, ברוב קולות של הקואליציה והאופוזיציה הציונית, שני חוקים האוסרים על פעילות אונר"א (סוכנות הסיוע של האו"ם לפליטים הפלסטינים) באזורים תחת מה שמוגדר "ריבונות ישראלית". חוקים אלו נוגעים בעיקר למזרח ירושלים הכבושה ולמחנות הפליטים שועפאט וקלנדיה שסופחו לירושלים. במסגרת החוק, ייסגרו משרדי אונר"א במזרח ירושלים, ותישלל המעמד הדיפלומטי של עובדי האו"ם.

ב-5 במרץ 2024 האריכה הכנסת את תוקפה של הוראת השעה המונעת איחוד משפחות פלסטיניות בשנה נוספת.

ב-22 בפברואר 2024 התקבלה החלטה מדינית בכנסת המתנגדת להכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית.

ב-17 בינואר 2024 אושר חוק המאפשר להגדיר אדם שאינו אזרח או תושב כ"פעיל טרור", מה שמאפשר להחיל עליו את חוק המאבק בטרור.

ב-17 ביולי 2024 קיבלה הכנסת החלטה מדינית המתנגדת "באופן מוחלט" להקמת מדינה פלסטינית בכל שטח שהוא בפלסטין ההיסטורית, ובמיוחד "בארץ ישראל שממערב לירדן".

ב-22 במאי 2024 אושר בקריאה מוקדמת חוק המספח התנחלויות בדרום הר חברון לרשות לפיתוח הנגב, כחלק מתהליך החקיקה לקראת סיפוח עתידי.

ב-29 באוקטובר 2024 אישרה הכנסת בקריאה סופית חוק ממשלתי האוסר על פתיחת נציגויות דיפלומטיות במזרח ירושלים ללא אישור הממשלה, במטרה לחסום ייצוגים המשרתים את הפלסטינים.

חוקים אלה ממחישים את המשך תהליך העמקת הכיבוש והאפליה הממוסדת נגד הפלסטינים, תוך פגיעה ישירה בזכויותיהם בזירה הפוליטית, החברתית והבינלאומית.

פלסטינים אזרחי ישראל (1948):

מאז תחילת המתקפה הישראלית על רצועת עזה ב-7 באוקטובר 2023, החריפה ישראל את הצעדים נגד פלסטינים אזרחי ישראל, שהכללו פגיעה בחירויות, הסתה, איומים, מעקבים, חקירות, מעצרים והתעמרות.

בשבועות הראשונים למתקפה הכריזה ממשלת ישראל על מצב חירום כללי, שבמסגרתו חוקקו חוקים ונעשו שינויים בתקנות המעצרים, כולל איסור על קיום הפגנות, כדי להרתיע את הפלסטינים החיים בשטחי 48 ולהדק את השליטה עליהם.

הפרקליטות ביטלה את הדרישה לאישור היועץ המשפטי לממשלה או סגניו לצורך מעצרים בעבירות הסתה, בהתאם לנוהל שהיה נהוג בעבר. מצב החירום מאפשר הארכת מעצרים ממושכת, מניעת מפגש עם עורכי דין לתקופה של עד 90 יום, והנחיות משטרתיות האוסרות על אישור הפגנות בערים וביישובים פלסטיניים בשטחי 48.

דו"ח של מרכז עדאלה, בשיתוף ועדת החירום הערבית, תיעד ב-5 השבועות הראשונים של המתקפה 251 מקרים של מעצרים, חקירות או "שיחות אזהרה," רובן בעקבות הבעת דעה. מתוך מקרים אלו הוגשו 76 כתבי אישום הקשורים לאירועי המחאה.

דו"ח נוסף של ארגון הסטודנטים הערבים במסגרת ועדת החירום הערבית חשף כי יותר מ-100 סטודנטים ממוסדות אקדמיים הועברו לוועדות משמעת, לצד מאות מקרים של פרסומים מסיתים נגדם ומתקפות במעונותיהם.

במקביל, ישראל פיתחה מערכת "חוקית" וביצועית נוקשה לשליטה ברשת האינטרנט, שהובילה להפרות חמורות של זכויות דיגיטליות וליצירת "אימה דיגיטלית." צעירים רבים נמנעו מלהביע את דעתם ברשת, כאשר כ-70% מהצעירים בשטחי 48 הפחיתו את פעילותם המקוונת. כמו כן, חלה עלייה משמעותית בתקיפות דיגיטליות, כולל התחזויות, פישינג, הטרדות ותקיפות על רקע פוליטי.

צעדי הדיכוי כוונו גם כלפי הנהגת הציבור הפלסטיני. ב-9 בנובמבר עצרו הרשויות את מוחמד ברכה, יו"ר ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, יחד עם חברי כנסת לשעבר ממפלגת בל"ד.

מאז תחילת המתקפה, אולפני הטלוויזיה בישראל הפכו לזירות הסתה יומיומיות, שבהן הושמעו קריאות להגברת האלימות, להרס ולנקמה. כל קול שדיבר על הפסקת הלחימה, הציע פתרון הומניטרי או קרא למהלך פוליטי – הושתק לחלוטין והודר מהשיח.

מאמצי ההנהגה בזירה הבינלאומית להפסקת המתקפה

מאז תחילת המתקפה הישראלית על רצועת עזה ב-7 באוקטובר 2023, פעלה ההנהגה הפלסטינית בזירה הבינלאומית והערבית במאמצים דיפלומטיים ומשפטיים לעצור את ההשמדה והפגיעות הקשות שנגרמו לפלסטינים ברצועת עזה, בגדה המערבית ובירושלים.

משלחת מדינת פלסטין באו"ם גיבשה שלושה יעדים מרכזיים: הפסקת אש מיידית, הבטחת אספקת סיוע הומניטרי לכל חלקי עזה, ומניעת העקירה הכפויה של פלסטינים מתוך הרצועה. יעדים אלו גובשו תוך שיתוף פעולה עם הקבוצה הערבית, האסלאמית, מדינות תנועת הבלתי-מזדהות וקבוצות בינלאומיות נוספות.

בפסגה הערבית-אסלאמית שהתקיימה בריאד ב-11 בנובמבר 2023, הוקמה ועדה שרתית ערבית-אסלאמית, שהוסמכה לפעול בשמם של מדינות ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי והליגה הערבית. הוועדה הונחתה להוביל מאמצים דיפלומטיים להפסקת המלחמה בעזה, להגן על האזרחים הפלסטינים ולקדם תהליך מדיני שיביא לשלום כולל.

הוועדה פעלה במרץ מאז הקמתה, ערכה ביקורים בערי בירה של חברות קבועות במועצת הביטחון ובמדינות אירופאיות, ונפגשה עם מנהיגים, ראשי ממשלות ושרי חוץ. המאמצים התמקדו בגיוס תמיכה להפסקת המתקפה, הבטחת אספקה שוטפת של סיוע הומניטרי, וקידום פתרון שתי המדינות.

במועצת הביטחון של האו"ם הוגשו מספר החלטות להפסקת המתקפה, אך רבות מהן נחסמו בזכות הווטו. עם זאת, התקבלו ארבע החלטות, האחרונה שבהן ביולי 2024 (החלטה 2735), אך יישומה נמנע בשל סירוב ישראל להפסיק את פעילותה הצבאית.

במישור המשפטי, בית הדין הפלילי הבינלאומי הוציא ב-21 בנובמבר 2024 צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ושר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, לאחר שנמצאו ראיות סבירות למעורבותם בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בנוסף, בית הדין לצדק בינלאומי פרסם ב-19 ביולי 2024 חוות דעת משפטית שקבעה כי על ישראל לסיים את הכיבוש הבלתי חוקי בשטחי פלסטין.

בספטמבר 2024, העצרת הכללית של האו"ם אישרה החלטה המחייבת את ישראל לסיים את כיבושה בתוך 12 חודשים. החלטה זו לוותה במחאות בינלאומיות רחבות היקף בערי בירה מרכזיות, שקראו להפסקת המתקפה על עזה.

ב-29 בדצמבר 2023, הגישה דרום אפריקה, בתיאום עם פלסטין, תביעה בבית הדין לצדק בינלאומי בגין פשעי השמדת עם שביצעה ישראל בעזה. בית הדין הורה לישראל לנקוט צעדים מיידיים למניעת פעולות האסורות באמנת רצח העם ולהבטיח אספקת סיוע הומניטרי דחוף.

במאמצים להשגת חברות מלאה באו"ם, תמכו 14 מדינות במועצת הביטחון במהלך, אך הוא נחסם בווטו אמריקאי. עם זאת, העצרת הכללית קיבלה החלטה באוגוסט 2024 שמכירה בפלסטין כמדינה הזכאית לחברות מלאה.

במהלך 2024, נרשמה התקדמות משמעותית בהכרה במדינת פלסטין. נורווגיה, אירלנד וספרד הכירו בה במאי, ואחריהן סלובניה וארמניה ביוני. בסך הכול, 149 מדינות מתוך 193 חברות האו"ם הכירו במדינת פלסטין.