מאת: חוסין סינואר 

האופנועים בעלי שלושה גלגלים, הידועים בעזה בשם "תוק-תוק," הפכו לכלי תחבורה כמעט עיקרי להעברת נוסעים, בעקבות עצירת רוב אמצעי התחבורה המסורתיים בשל מחסור בדלק, שמונע על ידי כוחות הכיבוש הישראלי מאז פרוץ המתקפה ב-7 באוקטובר 2023.

רחובות עזה משקפים את המאבק היומיומי של התושבים. נוסעים רבים מתחרים על הזכות לעלות על "תוק-תוק," לא מתוך בחירה אלא מתוך הכרח. ברחובות עמוסים באנשים, עגלות רתומות לבעלי חיים, ואמצעי תחבורה מאולתרים, הופך התוק-תוק לסמל של הישרדות במציאות בלתי אפשרית.

"התוק-תוק הציל אותנו, אבל זה כמו נסיעה בלי רשת ביטחון"
סאמי אל-חוסרי, תושב עזה, מספר: "בגלל המצב הקשה, נאלצנו להסתמך כמעט לגמרי על התוק-תוק. אנחנו מחכים שעות לכלי תחבורה, ולרוב מוצאים רק תוק-תוק, שאפילו הסטנדרטים הבסיסיים של בטיחות הם מותרות בו."

לדבריו, "הנהגים לא מקפידים על בטיחות הנוסעים. מה שמעניין אותם הוא להעמיס כמה שיותר אנשים כדי לכסות את הוצאות הגז. הכלים הללו פועלים על מערכות מאולתרות של גז בישול, דבר שמוסיף סכנה נוספת לנסיעה."

"תחבורה שהיא כמו קופסת סרדינים על גלגלים"
חוסאם אבו-עייאש משתף בתחושת העלבון שמלווה את הנסיעות: "אני מרגיש מושפל כשאני חייב לנסוע בתוק-תוק. הנוסעים נדחקים אחד לשני בלי שום תנאי בטיחות, והנהיגה עצמה מסוכנת. אבל אין לנו ברירה."

הוא מוסיף: "זה לא רק חוסר הנוחות. כשאתה עולה על הכלי, אתה מוקף באנשים מכל הגילים, ואפילו בסחורות כמו שקי קמח ומיכלי גז. כולם מנסים להגיע ליעד שלהם, אבל אתה יודע שזה יכול להיגמר באסון."

"הנסיעה בתוק-תוק השאירה אותי נכה"
כמאל סלאמה, פצוע ממלחמות קודמות, מספר בעצב על חוויותיו: "לפני כמה חודשים, כשנסעתי בתוק-תוק, רגלי נשברה. אין הגנות בצידי הכלי, ורכב אחר פגע ברגל שבלטה החוצה. מאז אני משתדל ללכת ברגל, למרות הכאבים, רק כדי להימנע מעוד אסון."

"פרנסה על גלגלים"
יוסף אל-עטאר, נהג תוק-תוק בעזה, מתאר את הדילמות של הנהגים: "פעם השתמשתי בתוק-תוק רק להעברת סחורות, אבל המלחמה שינתה את הכל. אין עבודה, אין דלק, ואנחנו נאלצים להסתכן בהסעת אנשים כדי לפרנס את המשפחות שלנו."

לדבריו, "הכלי הזה לא מתאים לנוסעים. אין מושבים, אין קירות הגנה, ואין אמצעי בטיחות. אבל אנשים עולים עליו כי אין להם ברירה. אפילו גז הבישול שאנחנו משתמשים בו יקר בצורה מטורפת. זה כמו להיות לכוד במעגל שאין ממנו מוצא."

"אפילו עגלות בעלי חיים הפכו לאפשרות לגיטימית"
עבדאללה אלאסטל, בעל עגלת "קארו," מספר כי בשכונות מסוימות, במיוחד באזורים הצפופים או חוליים, עגלות רתומות לבעלי חיים הן האפשרות היחידה. "אנשים מעדיפים את התוק-תוק כי הוא מהיר יותר, אבל לפעמים אין ברירה אלא להשתמש בקארו. בעזה, כל כלי תחבורה הוא כלי להצלה."

החיים בתוך המצור
בין אם זה תוק-תוק, קארו, או הליכה ברגל, תושבי עזה מתמודדים עם מציאות בלתי נסבלת. הם נאבקים לא רק להגיע ממקום למקום, אלא גם לשמור על שארית מכבודם האנושי. "התוק-תוק הוא לא רק כלי תחבורה," אומר אבו-חוסרי. "הוא השתקפות של המאבק שלנו לשרוד, יום אחרי יום."