היום, ה-9 בדצמבר, מציינים 37 שנים לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, שנודעה כאינתיפאדת האבנים. בין השנים 1987 ל-1994 התעצב המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי באחד מהשלבים המרכזיים בתולדותיו.
האינתיפאדה פרצה במחנה הפליטים ג'באליה שבצפון רצועת עזה, לאחר שתושב התנחלות ישראלית דרס למוות ארבעה פועלים פלסטינים במחסום ארז. ההרוגים היו: טאלב אבו זיד (46) ועאלי אסמאעיל (25) מהמג'אזי, ועיסאם חמודה (29) ושעבאן נבהאן (26) מג'באליה. מותו של הארבעה עורר זעם רב, ובעקבותיו החלו הפגנות סוערות במחנה הפליטים ג'באליה.
במהלך ההפגנות, ב-9 בדצמבר 1987, נהרג הצעיר חאתם א-סיסי, שהיה ל"שהיד הראשון" של האינתיפאדה. האירועים התפשטו במהירות לערים ולכפרים בגדה המערבית וברצועת עזה, ופרצו את הדרך להתקוממות רחבת היקף. בתוך יומיים נהרגו הנער איבראהים אל-עקליק (17), סוהיילה אל-כעבי (19) ועלי מסעד (12), במעגל האלימות ההולך וגובר.
האינתיפאדה הראשונה, שזכתה לכינוי "אינתיפאדת האבנים", הפכה לאירוע מכונן במאבק הפלסטיני. היא התבטאה בהפגנות המוניות, עימותים יומיומיים עם כוחות הצבא הישראלי, ובהיקף רחב של השתתפות - מבתי הספר ועד המחנות, הערים והכפרים. השיר הפלסטיני המפורסם היטיב לבטא זאת: "בכל כפר, בית ושכונה - האינתיפאדה תמשיך להסתובב."
מחיר כבד של חיים ופציעות
לפי נתונים רשמיים, במהלך שבע שנות האינתיפאדה נהרגו כ-1,550 פלסטינים, וכ-70 אלף נפצעו, בהם כ-40% שסובלים מנכויות קבועות. הפציעות כללו שיתוקים, קטיעות גפיים ופגיעות חמורות נוספות. כמו כן, בין 100 ל-200 אלף פלסטינים נעצרו על ידי כוחות הכיבוש.
דו"ח שפרסם ארגון לזכויות אדם מצביע על כך שכ-40 פלסטינים נהרגו בבתי כלא ובמתקני מעצר ישראליים, כתוצאה מעינויים שהופעלו במהלך חקירות.
השפעה היסטורית
האינתיפאדה לא הייתה רק מאבק פיזי - היא השפיעה על כל תחומי החיים, מחינוך ועד אומנות. היא התרחשה בכל מקום: בכיכרות הערים, ברחובות הצרים של מחנות הפליטים, על קירות הבתים, ואפילו במערכות החינוך ובאמצעי התקשורת.
אינתיפאדת האבנים, למרות מחיר הדמים הכבד, הפכה לציון דרך בלתי נשכח במאבק הלאומי הפלסטיני, והותירה מורשת של נחישות והתנגדות כנגד הכיבוש.
